דונלד טראמפ התבונן בהערצה בחתן שלו, ג'ארד קושנר, שהציג ביום חמישי האחרון, בדאבוס, את החזון שלו לרצועת עזה. הטיילת עם המגדלים המרהיבים הייתה משובבת נפש. ספק אם מה שמתאים לסינגפור או לדובאי מתאים לרצועה. אבל העיקר הכוונה. עד 2035, לפי קושנר, ההכנסה השנתית למשפחה ברצועה תצמח לסכום של לפחות 13 אלף דולר. נפלא. בעיקר בהתייחס לעובדה שהתוצר לנפש ברצועה עומד על 161 דולר לשנה. כנראה אחד הנמוכים ביותר, אם לא הנמוך ביותר, במדד העולמי. צניחה חופשית לעומת מה שהיה לפני טבח 7 באוקטובר.
הטיילת לא חיכתה לחזון טראמפ. היא הייתה שם, עם מסעדות ובתי מלון ומרכזי מסחר עמוסים בכל טוב ושכונות חדשות ומרווחות. הרצועה פרחה על חשבון אחרים. 85% מהתל"ג, לפי קושנר, הגיע מסיוע חיצוני. וזה הספיק גם לשגשוג היחסי וגם לבניית מערכת המנהרות הגדולה והמשוכללת בעולם. כך שקשה לומר על תושבי הרצועה שהם לא יצירתיים או לא מעשיים. הבעיה היא ששגשוג אף פעם לא עמד בראש מעייניהם של הנייה או סינוואר. האידיאולוגיה הייתה ונותרה, כדברי חסן אל-באנה, מייסד האחים המוסלמים, "תעשיית המוות". ולכן, כל מקום שהג'יהאד נמצא בו ההרס והחורבן הם רק עניין של זמן. חמאס סיפק עוד הוכחה.
אין צורך לזלזל בחזון. הרי טראמפ כבר חולל ניסים. הרי ללא טראמפ לא הייתה הפסקת אש. מלחמת ההתשה הייתה נמשכת. מדי שבוע היינו סופרים את מתינו
אין צורך לזלזל בחזון. הרי טראמפ כבר חולל ניסים. הרי ללא טראמפ לא הייתה הפסקת אש. מלחמת ההתשה הייתה נמשכת. מדי שבוע היינו סופרים את מתינו. החטופים החיים היו ממשיכים לסבול מתנאים תת-אנושיים, וספק אם מי מהם היה נשאר בחיים. אז כן, בזכות הכפייה – כן, כפייה – אנחנו נמצאים היום במצב הרבה יותר טוב. פה ושם נמשכת הלחימה, בעצימות הרבה יותר נמוכה. מצד שני, קשה להתעלם מהעובדה שטראמפ הכניס לנו בדלת הקדמית את קטאר וטורקיה, ורומם אותן לדרגת שחקניות מרכזיות בזירת המזרח התיכון. ויש חשש שגם חמאס יישאר שחקן מרכזי ברצועת עזה.
יש לפחות תוכנית
העניין הוא שהיום יש לפחות תוכנית ליום שאחרי. נכון שישראל לא הציגה את התוכנית, אלא קושנר. אבל לפחות יש משהו. ועל רקע המציאות העגומה ורצועת עזה ההרוסה, חזון הוא רעיון לא רע. מותר לחלום. התנאי המוקדם – כפי שקושנר הבהיר – הוא פירוק חמאס מנשקו בתוך 100 ימים. יקרה? לא יקרה? קושנר הציע לכולם להירגע, גם לישראל, בנוגע לשותפות הטורקית. הוא לא הבהיר אם מדובר בשותפות של חיילים טורקים על הקרקע, או רק שותפות במועצת השלום החדשה שטראמפ הכריז על קיומה.
מה שברור הוא, שישראל צריכה לנשוך את השפתיים ולא להציב את עצמה כמי שמכשילה את החזון הזה, שסיכויי ההתממשות שלו לא גבוהים. בשנתיים האחרונות, בגלל מדיניות לא חכמה, הצליחה ישראל להפסיד שוב ושוב ב"blame game" (משחק ה"מי אשם"). מול הישות האיסלאמו-נאצית שצמחה שם. ישראל ניהלה את המלחמה הצודקת ביותר מאז המלחמה נגד הנאצים, ולמרות זאת אנחנו במפולת מדינית. ההפגנות והחרמות נמשכים – נגד ישראל. לא נגד חמאס. אין צורך בהפסדים נוספים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיומדוע צריך לא רק לשתוק אלא לומר כן לחזון ולעשות כל מאמץ כדי לקדם אותו? משום שאם החזון יוגשם – כולל פירוז הרצועה – זה יהיה נפלא. בימים רגילים היינו אומרים שהסיכוי אפסי. אבל אלה ימים קצת שונים. אם המשטר האיראני יופל, אז הכל פתוח. גם חמאס יהיה במקום שונה. ובכל מקרה, אם חמאס יסרב, לפחות יהיה ברור מי נושא באחריות. הרי כבר היינו בסרט הזה. הקהילה הבינלאומית, גם באמצעות הקווארטט, גם באמצעות האיחוד האירופי, הציעו שוב ושוב את החזון של שגשוג תמורת הפסקת הטרור. חמאס תמיד אמר לא. גם ממשל טראמפ, בכבודו ובעצמו, הגיש הצעה שקשה לסרב לה בשנת 2020. מי שהיה אז מנהיג חמאס, איסמאעיל הנייה, הודה שסירב לסיוע של 15 מיליארד דולר תמורת פירוז הרצועה. ההמשך ידוע. החורבן הגיע. כך שאין צורך בישראל כדי להכשיל את חזון השגשוג. חמאס יודע לעשות את זה בעצמו.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.01.26
