מטוסים באים לעולם כשהם מסומנים במספרים. חברת "בואינג", שזכתה בחוזה הייצור של מטוס הקרב האמריקאי הבא, החליטה שמספרו של המטוס יהיה 47, אף-47. למה 47? על שם דונלד טראמפ, הנשיא ה-47 של ארצות-הברית. אמור מעתה, טראמפ הוא לא רק שם - הוא גם מספר.
במהלך השנה הראשונה לכהונתו השנייה צורף שמו של טראמפ לעשרות, אולי מאות, בניינים, רחובות, מיזמים, אולמות, ממרכז קנדי בוושינגטון עד לרחוב שמוביל לאחוזה שלו בפלורידה. השם צורף בצו נשיאותי, בלחץ של בעלי עניין או בהתנדבות. "אם לא תשים את השם שלך בכל מקום, ישכחו אותך", הזהיר טראמפ את נשיא צרפת מקרון. זה היה בקדנציה הראשונה שלו, כשעוד היו חברים.
טראמפ אולי לא שמע על השר מיקי זוהר, אבל את תורת שלושת הכ"פים שלו הוא מגשים בדרך שאיש לא הגשים לפניו. כל הכוח, כל הכבוד, כל הכסף, ועוד. לא אחד על חשבון השני אלא אחד על גבי השני. מתישהו זה יהיה חומר טוב למחזמר מצליח בברודווי. כאן ועכשיו, לטוב או לרע, האיש הזה משפיע על חיינו יותר משהשפיע מנהיג זר כלשהו - לבד אולי מהארי טרומן, הנשיא שהכיר במדינת ישראל ב-1948.
דיברנו על כבוד - עכשיו נדבר על כסף. פגשתי לפני ימים אחדים אדם שהיה בלב המגעים בין שתי הממשלות בשנה הראשונה של טראמפ. שאלתי אותו מדוע ממשל טראמפ משקיע כל-כך הרבה אנרגיה בשיקום עזה. הרי לבוחרים של טראמפ אין שום עניין בגורלה של רצועת החוף הצרה הזאת. רובם לא ימצאו אותה על המפה. מצוקתם של שני מיליון עזתים איננה מסוג המצוקות שמסעירות את ליבו של טראמפ.
כסף, השיב. הכל ביזנס. שיקום עזה יזרים מאות מיליארדי דולרים. הכסף אמור להגיע ממדינות המפרץ. אנשי עסקים ממקורבי טראמפ חותרים לקבל את חלקם, בדמי תיווך, בחברות בנייה ופינוי ואבטחה וכוח אדם.
רגע, אמרתי. חשבתי שטורקיה ומצרים לוטשות עין על כספי השיקום, לא אנשי טראמפ. הוא חייך. גם וגם. אני אפתיע אותך, אמר. גם אנשי עסקים ישראלים מגלים עניין. הם מאמינים שמשהו מכל הטוב הזה ייפול לידיהם. יש להם ציוד; יש להם ידע; סביב העניין הזה יש רחש-בחש. מציעים עבודה לבכירים שפרשו. תלכו דרכי, מציע עסקן ידוע. אני מקורב לנתניהו. אני אסדר.
נדהמתי: עזה על תקן קו בר-לב. הדי-ניינים שהרסו את הבתים בעזה יפנו את הריסותיה, יבנו את עריה. האפי אנד.
רגע, אמרתי. אבל לא יהיה שיקום. נתניהו ידאג למזמז את שלב ב' בתוכנית. הוא לא ילך לבחירות עם טורקיה וקטאר בעזה.
הוא חייך. שיקום אולי לא יהיה; כסף יהיה, אמר.
בצה"ל, אגב, לא מתפעלים במיוחד מהפעילות של האמריקאים בעזה. בהסכם שטראמפ כפה על נתניהו נאמר שכל שבוע ייכנסו לעזה 4,200 משאיות. ישראל ממלאת את ההסכם כלשונו. הבעיה היא שהתושבים בעזה לא זקוקים ל-4,200 משאיות. הכמות הנדרשת, על פי צה"ל, היא בערך חצי. למה זה חשוב? כי הסיוע מגיע לרצועה דרך שני מסלולים. אחד, דרך ארגוני סיוע בינלאומיים: הם מזמינים אספקה על פי תקן של האו"ם. זה כולל אוהלים, תרופות, סניטציה, מזון. המחסנים של הארגונים מלאים.
המסלול השני עובר דרך סוחרים פרטיים. מדובר בעיקר במזון. צפיתי בסרטון שצולם בעזה: מבעירים עופות שלא נמצא להם דורש. אולי מדובר במקרה נדיר, אבל כנראה שרעב, או תת-תזונה, איננו הבעיה הגדולה בעזה היום.
הסיפור המרעיש, המדהים, נמצא במקום אחר: חמאס מתקשה להטיל מס על הסחורה שמגיעה לארגונים הבינלאומיים. אבל את הסוחרים הוא ממסה בלי קושי, כדרך שגרה. מה זה אומר? זה אומר שעודף הסיוע מממן את חמאס
הסיפור המרעיש, המדהים, נמצא במקום אחר: חמאס מתקשה להטיל מס על הסחורה שמגיעה לארגונים הבינלאומיים. אבל את הסוחרים הוא ממסה בלי קושי, כדרך שגרה. מה זה אומר? זה אומר שעודף הסיוע מממן את חמאס.
כן, ישראל, תחת תכתיב אמריקאי, מאבטחת את שיקום חמאס. לא ייאמן כי יסופר.
חזרה לטראמפ ואנשיו ולראש שלהם שכולו ביזנס. גם בסוריה, אמר לי מי שהיה בלב המגעים, הכסף הוא המניע. יש בסביבת טראמפ מי שלוטש עיניים אל שדות הנפט בצפון סוריה. עד לאחרונה אמריקה עמדה מאחורי הכורדים. טראמפ בחר לבגוד בהם ולמסור אותם לידי א-שרע. א-שרע יקים בסופו של דבר מדינה איסלאמית בסוריה, בחסות טורקיה, בתמיכת ארצות-הברית.
אמרנו כבוד, אמרנו כסף. נאמר גם משהו על כוח: הדרך שבה טראמפ משנה את יחסי הכוחות בין זרועות הממשל בתוך ארצות-הברית מהווה מודל לממשלות בכל העולם, גם לקואליציה שלנו. הממשלה יורה באזרחים לא רק בטהרן - גם במיניאפוליס. הקריסה של החוקה האמריקאית, של האיזונים והבלמים שהגו ברוב שכל אבותיה המייסדים, היא תמרור אזהרה. בשביל יריב לוין ועמיתיו היא הזמנה לעוד מהלך לחיסול המשטר הדמוקרטי.
יכול להיות שטראמפ ישחרר אותנו מהאיום האיראני ויפתור לנו את בעיית עזה. הלוואי. אם זה יקרה נקרא את הכנסת על שמו, את בניין בית המשפט העליון, את בלפור. רק שלא יתערב לנו בחיים.
