לשווא נחפש הסבר רציונלי לאותו רגע אתמול, שבו התבשרנו על מציאת גופתו של רן גואילי ז"ל. מצאו אותו, מצאו אותו, שמעתי פעם ועוד פעם. פה ושם זה היה עם לחלוחית בעיניים. נכון, זו גופה, אבל אומה שלמה עמדה כלא מאמינה. זהו? כל החטופים, כולל החללים, הוחזרו לישראל? נדמה שאין כמו הרגעים הללו, כמו רגע הבשורה, כדי להבין שאנחנו לא עם ככל העמים. יש לנו אלף ואחת צרות ומחלוקות. אבל למי אכפת מהתקציב שלא אושר אתמול, ולמי אכפת שגם נושאת המטוסים לינקולן הגיעה לטווח פעולה מאיראן – ואלה היו ידיעות מרעישות – כשאומה שכל כך חיכתה לבשורה קיבלה אותה.
זה היה מאבק חסר פשרות להחזרת החטופים. "את כולם", צעקו המונים בהפגנות. "עד החטוף האחרון", אמרו השלטים. נכון שהיו גם קולות אחרים, צורמים, פה ושם אפילו אלימים, שניסו להתנכל למאבק. אבל הם מיעוט רעשני. והיה קמפיין עולמי אנטישמי, פרו-חמאסי, לקריעת תמונות החטופים מכל כך הרבה עמודים וקירות ושלטים. אבל המאבק נמשך. על אפם וחמתם של האויבים והשונאים והמתנכלים – ההתעקשות הוכיחה את עצמה. זה לא חשוב אם זה נתניהו או טראמפ. לרגע קט כדאי להוריד את ווליום המחלוקות. מה שחשוב הוא שהמטרה הושגה.
רבים מהחיילים שנפלו, ורבים מהחיילים ששרו אתמול "אני מאמין", הם דתיים ורבים מהם אנשי ימין. והם בוודאי ובוודאי חלק מהרוב הציוני. נראה שהמכנה המשותף גדול הרבה יותר ממה שנדמה
אנחנו מול מציאות חדשה ברצועת עזה. אין עוד חטופים. זה הישג הרבה יותר מסמלי. זו הייתה אחת המטרות העיקריות, יחד עם מיטוט החמאס. וספק אם יש עוד אומה בעולם שהייתה מנהלת מאבק ארוך כל כך, קשה כל כך, למען מטרה כזאת. בשנת 2019 נעצרה בטהרן האנתרופולוגית הצרפתייה-איראנית פריבה אדלח'אה. היא נדונה לחמש שנות מאסר, באשמת "פגיעה בביטחון המדינה". זה היה כמובן שקר. צרפת מחתה. היא הייתה, הלכה למעשה, חטופה לכל דבר ועניין. נכון שממשלת צרפת עשתה מאמצים לשחרר אותה, והיא אכן שוחררה ב-2023, אבל היא לא זכתה לאלפית מהמאבק שניהלו הישראלים, בשיתוף פעולה עם יהודים ולא יהודים, בארץ ובעולם, למען שחרור החטופים. כולל החללים. עד האחרון.
רגע של שחרור מהציניות האיומה
אז כן, ישראל ערבים זה לזה. והערבות הזאת מחייבת רגע של חשבון נפש. רגע של שחרור מהציניות האיומה והנוראה שהשתלטה על הפוליטיקה הישראלית. אנחנו יודעים שהמאבק למען החטופים הוכיח את עצמו. הוא הניע את כל הגלגלים. הוא הגיע לבית הלבן. הוא הוביל להסכם הפסקת האש שכלל בתוכו את שחרור החטופים. ואם המאבק למען החטופים הצליח – אז גם מאבק למען ישראל טובה יותר חייב להצליח. כן, יש מקום לאופטימיות. משום שהמחאה מובילה לתוצאה.
והמחאה חייבת להימשך. מחאה נגד הציניות. מחאה נגד רמיסת הרוב. מחאה נגד ההשתמטות. ולא, זו לא מחאה של מחלוקת. זו לא מחאה של שמאל מול ימין. זו לא מחאה של אופוזיציה נגד קואליציה. זו מחאה של הרוב שמאמין בציונות מול המיעוט שדוגל בציניות. רבים מהחיילים שנפלו, רבים מהחיילים ששרו אתמול, בהתרגשות גדולה, "אני מאמין", הם חיילים דתיים ורבים מהם אנשי ימין. והם בוודאי ובוודאי חלק מהרוב הציוני. לא על כל עניין תהיה הסכמה, אבל נראה שהמכנה המשותף גדול הרבה יותר ממה שנדמה. הרוב רוצה רפורמה משפטית. אבל בהסכמה. לא בכפייה. הרוב רוצה שוויון בנטל. לא בגלל שנאה. להפך. משום שהרוב רוצה את החרדים כשותפים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהשנתיים האחרונות גרמו לרגעים של ייאוש. אנחנו זקוקים לרגעים של תקווה. ונדמה שהנחמה הגדולה ביותר נעוצה בעובדה שאין צורך בייאוש. להפך. שחרור החטופים כולם, עד האחרון, מוכיח שהמחאה משפיעה. הרי אנחנו יודעים שהיו ממקבלי החלטות שהודיעו בקול גדול, ברעש ובצלצולים, שהם לא יאפשרו שחרור חטופים ללא השגת מטרות אחרות, שהיו הרבה יותר חשובות בעיניהם. הם רצו התיישבות בעזה. אפילו התנחלות לשוטרים. ולעזאזל החטופים. המחאה הוכיחה שהיא חזקה יותר. אם זו לא סיבה לתקווה – אז לא ברור מהי תקווה.
לא תם ולא נשלם. אנחנו בסיומו של פרק אחד. רק פרק אחד, גם אם מאוד חשוב. לא האמנו שכל החטופים ישוחררו. וזה קרה. עכשיו קשה להאמין ששלב ב', של פירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה – אכן יתממש במהרה. אז אולי כדאי להאמין. אבל נניח לרגע לחזית הצבאית. אנחנו לקראת הפרק החשוב, של מבט פנימה. לגידולי הפרא בתוכנו יש יותר מדי כוח. חוליגנים שפוגעים בערבים, משני צידי הקו הירוק. חוליגנים שמפיצים רעל נגד ישראל ונגד יריבים פוליטיים. צריך להיאבק בהם ולא להתייאש. משום שאם המחאה של הרוב הצליחה בעניין החטופים, היא תצליח גם נגד המיעוט שקם עלינו מתוכנו כדי לכלותנו. הציניות והציונות ניצבות זו מול זו. הציונות ניצחה בפרק א', בזכות המאבק. היא תנצח גם בפרק ב'. בזכות המאבק.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.01.26
