הדיון אתמול בבג"ץ על סגירת גל"צ היה לי קשה. כשראיתי את סוללת עורכי הדין שהתייצבו במלוא עוצמתם כמייצגי התחנה, את עשרות העיתונאים הבכירים שגדשו את ספסלי הקהל ואת נציגי היועמ"שית שהצטרפו אליהם, נזרקתי שנים אחורה לשבילים המוזנחים של מרכז הקליטה במבשרת ציון.
עמדנו שם אז עם קבוצת עולי אתיופיה מיואשים, מתקשים להבין כיצד המדינה שהבטיחה לעולים בית הפכה אותו ל"אנומליה נדל"נית" שיש לסגור ולהשליכם לרחוב. אפשר להניח שמרבית הטוענים אתמול בשם זכויות האדם והדמוקרטיה לא מכירים את הפרשה, אבל המהלך לחיסול מרכזי הקליטה נולד בדיוק באותו מקום שבו נולדה ההחלטה לסגור את "האנומליה של תחנה צבאית בדמוקרטיה": בשולחן ממשלת נתניהו. ב-2011, אישרה ממשלתו את ההחלטה לסגור את מרכזי הקליטה המוסדיים ולהעביר את העולים שגרו שם שנים לקליטה ישירה בקהילה. כלומר, לרחוב.
הדמיון בין שתי ההחלטות רב. שתיהן נומקו בשיקולי מדיניות של ממשלה ריבונית: סגירת מרכזי הקליטה תקדם את שילוב העולים בחברה ואת פיתוח שוק הנדל"ן הפרטי, וסגירת גל"צ "תנקה את צה"ל מפוליטיקה" ותפתח שוק תקשורת ארצי חופשי אמיתי ללא מעורבות ממשלתית. בשתיהן התבססה המדינה על כך שמראש היה מדובר בסידור זמני שלא נקבע בחוק, ובשתיהן טענו המתנגדים לשיקולים זרים – מכירת הקרקע ופינוי התדרים ישרתו גורמי הון מקורבים ואג'נדות נסתרות. גם מבחינה משפטית פרוצדורלית הדברים דומים מאוד.
אפשר רק לקוות שכוחם הרב של אנשי גל”צ יצליח לבצר משפט מינהלי מול ממשלה דורסנית, שגם המוחלשים מהמרכז במבשרת ייהנו ממנו בעתיד
אלא שכאן נחשף ההבדל העצום. כשנאבקנו לצד עולי מבשרת, הייעוץ המשפטי נלחם נגדנו. נציגיו קבעו שמותר לממשלה להחליט על מדיניות כזו ושלעולים אין זכות קנויה בנושא. איש מאבירי החירות במשרד המשפטים לא טען שאחרי שנים כה רבות שבהן גרו במרכז נדרשת חקיקה ראשית לצמצום הפגיעה. להפך. הם קבעו ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר". אפילו לקראת 2020, כשהממשלה – כדי "לעודד" עזיבה – הפסיקה את השירותים במרכז והפכה אותו לאתר עזובה, הייעוץ המשפטי דחה את הטענות בנימוק שזה לא עניין של זכויות אלא של משפט מינהלי. עמדנו לבד מול הממשלה שגובתה בייעוץ המשפטי. העיתונאים לא רתמו את כוחם העצום להשפיע בנושא ואף עו"ד לא הסכים להצטרף תמורת שכר סמלי, כשבג"ץ אישר את סגירת המרכז וקבע שאין הצדקה להתערבות שיפוטית בשיקול הדעת המינהלי של משרד הקליטה ובמדיניות הממשלה ל"קליטה ישירה".
אפשר לטעון שיש הבדל בין חופש הביטוי לזכות לקיום בכבוד אנושי והראשונה חשובה פי כמה, אבל את זה יטען רק השבע והחזק. כל מי שמכיר מצוקה ורעב יודע שאין משמעות לחופש ביטוי כשאתה עולה חדש ומרחיקים אותך ממוקדי הנגשת המידע בשפתך. להפך. הזכות החברתית היא התנאי בלעדיו אין הנאה מחופש הביטוי. ההבדל הוא גם לא ב"הקשר החקיקתי" שנטען עכשיו בהתייחס לאוסף חוקים שהממשלה מקדמת כדי להביא להפיכה משטרית לכאורה. בשנים ההן מהפכת ההפרטה שהחריבה את מדינת הרווחה קודמה במאות חוקים ומהלכים. ההבדל הוא רק בכוח הנפגעים. אז היו המושתקים העניים ואתמול בעלי המיקרופון והמשאבים. אלא שזה הבדל שאסור שייכנס לאולם בית המשפט.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי את זה הבינה היטב השופטת דפנה ברק-ארז. באנליטיות מרשימה ובנועם הליכות היא דרשה מהמתדיינים להפריד את המוץ מן הבר, לוותר על טענות האווירה והסיסמאות ולהתמקד בשאלות המשפטיות הקשות באמת: למה אסור לממשלה לסגור יחידה צבאית, למה בעבר הייעוץ המשפטי אישר זאת וכעת לא ולמה הממשלה ביצעה הליך כה מהיר. תשובות שהעותרים ונציג היועמ"שית התקשו לתת. כל זה לא מנבא תוצאה ולכן אפשר רק לקוות שכוחם הרב של אנשי התחנה ביפו יצליח לבצר משפט מינהלי מול ממשלה דורסנית שגם המוחלשים מהמרכז במבשרת ייהנו ממנו בעתיד. הלוואי.
