במציאתו ובהשבתו לקבר ישראל הסדיר החטוף הגיבור רן גואילי ז"ל את המצפון הציבורי שהתייסר כל יום מאז 7 באוקטובר. במציאתו ובהשבתו של גואילי ז"ל הוסדרה רשמית גם זכותו של ראש הממשלה לעצב מחדש את כישלונו, תוך כדי שהוא נישא על כנפי גיבורים מתים.
זה קרה לפני יומיים: טרם יבשה שירת "אני מאמין" בפי לוחמינו הנועזים בעזה סביב גופתו של החטוף האחרון, כשבלשכת נתניהו כבר שיגרו הודעה על מסיבת עיתונאים שתכונס בערב. בתוך ההתרגשות המטורפת סביב איתור החטוף האחרון, אף אחד לא שם לב איך מוחקים את יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד, ומבטלים איתו פגישת עדכון כאילו שהוא לא מייצג לפחות חצי מהציבור. עבור נתניהו זה היה יום קריטי מדי לבזבז על טעויות, ובלי מועד לדייט עם הצופים, מישהו עוד עלול לחשוב בטעות שצה"ל הוא זה שניצח, ולא הוא וה"החלטות המושכלות שקיבלנו" – כפי שיאמר בנאומו מאוחר יותר, כשהוא מסונכרן מאי פעם עם המהדורות המרכזיות.
היא כונתה מסיבת עיתונאים אולי כי סוף-סוף אשכרה תועד מפגש פנים מול פנים עם האויב הציוני המכונה כלי תקשורת שאינם ערוץ 14, אבל כולם ידעו מראש שעיתונאים במקרה הזה הם רק כדורי דיסקו שמהבהבים מעל ראשו, או במקרה הטוב מכונות עשן שהוצבו בקצה הרחבה. נתניהו יודע לפרגן כשצריך, גם אם הוא לא אוהב את זה במיוחד, כי למה לו לחלוק תהילה שהוא כל כך זקוק לה כדי לצלוח את הבחירות בשלום? אבל כשהוא כבר מחליט להודות לאדם ספציפי ולנקוב בשמו, זה אירוע בפני עצמו.
ואלה שמות: רעייתי ואני – כי שנינו אחד; רן גואילי ז"ל כמחולל שתי התכנסויות שבהן דיבר אל האומה; רון דרמר – כי הוא היחיד שהיה לצידו ביום המר ההוא ב-7 באוקטובר וראה מקרוב איך נראה מנהיג בהתפרקות וכי הוא היחיד שלא מאיים על מקומו בליכוד; וגל הירש – כי הוא מנוף כפול: קודם לאזכור "השמצות ונאצות" שכולם יודעים מאיזה כיוון הן הגיעו, ואחר כך להעלמתו המוחלטת של אחד, ניצן אלון, שמשום מה אפילו לא קיבל בווטסאפ קישור לכרטיסים. וכמובן הנשיא טראמפ – הפטרון העליון שמעליו יושב רק האלוהים היהודי. לכל איש ואישה בחיי נתניהו יש שם, ובעיניו כל אחד מהם סובב סביבו, ואין להם קיום בפני עצמם.
ולמה שיסתפק בהרמת כוסית צנועה ובחברתם של עיתונאים עוינים שמתקילים אותו בשאלות קשות, בזמן שהוא יכול להתייצב - לראשונה מאז הטבח - בהלוויה של חטוף?
"מסיבת הסיום" של מלחמת 7 באוקטובר רק החלה, אבל זה שאירגן והפיק אותה הבין את הרגע המיוחד, והתעקש לנצל אותו עד הסוף. ולמה שיסתפק בהרמת כוסית צנועה ובחברתם של עיתונאים עוינים שמתקילים אותו בשאלות קשות, בזמן שהוא יכול להתייצב - לראשונה מאז הטבח - בהלוויה של חטוף? וכמו בחיי לילה שמתחילים בסוף יום רע של עבודה במשרד, ככה גם אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו - בשנייה שהוא מסיים טיוח של טרגדיה אחת ומנער מעליו היתכנות לוועדת חקירה ממלכתית, הוא חש צורך עז להשתמש במשככי תודעה נרטיביים, שיעזרו לו לסדר את הסיפור לפני הפשע הבא.
אז מה
אז מה אם נשיא ארצות-הברית לשעבר ג'ו ביידן התעשת מהר ממנו, נעמד מול כל העולם ונופף למענו ב-Don't המיתולוגי והאפקטיבי? אז מה אם האמריקאים דחפו הנה כמויות נשק אדירות ללא הגבלה עד כדי כך שמפקדים בצבא שכחו את המושג כלכלת חימושים? אז מה אם הוא היה עלה שנידף ברוח בזמן שביידן הוכיח גבורה מדינית עילאית והחזיק בשבילו את העסק עד שצה"ל יתחיל לנצח? אז מה אם משפחות חטופים נאלצו להתחנן כדי לפגוש את קצה אפו משך חודשים ארוכים? אז מה אם הלך לבקר רק את החטופים שנוחים לו? אז מה אם תחת שלטונו מתאבדים צעירות וצעירים שהמדינה הפנתה להם עורף? אז מה אם תחת אחריותו נגזר על הורים שכולים לקושש צדק ולחזר על פתחים כדי למצוא את האשם במות ילדתם או ילדם? זאת המסיבה שלו והוא ישקר אם בא לו. יעצב מחדש את הסיפור ההיסטורי, ישלוט בסממני ההצלחה ובסמנטיקה שלה, בדיוק כפי ששלט בכישלון המחריד ובתוצאותיו המזעזעות.
מרב בטיטויש לו את הביטחון הזה שנותנים לו המעריצים – הם כבר עומדים בחוץ בתור למועדון, מתים לסלפי, מחפשים קלפי קרובה להטיל בה את קולם עבורו, ונותנים לו כוח בזמן שהוא בפנים מוחק בנחת טביעות אצבעות מהבגדים של יונתן אוריך. הוא בונה על האמנזיה הליכודית שמוכרת לו טוב כל כך ממערכות בחירות קודמות: על החרדה שלהם מפני געגוע כואב לשלטון אינסופי, על הנכונות להקריב ערכים לאומיים כמו גיוס לצבא תמורת אתנן פוליטי, ומעל לכל על הרצון שלהם לחגוג את ה"ניצחון" שלו.
