שני אירועים עיקריים התרחשו השבוע. הם שונים זה מזה בתכלית השינוי, אבל יש להם מכנה משותף שאפשר לכנות אותו במילה אחת: טירוף. כי מה זה מה שקורה פה, אם לא טירוף שפושה בכל שדרות חיינו.
ואפשר גם לכנותו במטפורה המשומשת "מאיפה הדג מסריח", מהראש או מהזנב. והתשובה תהיה – משניהם. מהראש, ראש הממשלה נתניהו, ומהזנב, פעיל הימין מרדכי דוד, או כפי שהוא כונה השבוע ע"י העיתונאי ברוך קרא - "צואה אנושית".
האירוע הראשון הוא מסיבת העיתונאים של נתניהו, שהפכה, בסופו של אותו יום מרגש של החזרת גופתו של רן גואילי ז"ל, למסיבת סיום למלחמת 7 באוקטובר. זה היה אירוע מתגלגל שבו כיכב ראש הממשלה שבכל עת שנפתחו לפניו מצלמות – מול לשכתו בכנסת, במליאה, ובמסיבת העיתונאים שקיים במשרד ראש הממשלה - כשהוא עטוף בשופריו וחבר חנפניו - נשא נאומים שאי אפשר לכנותם אלא כנאומי ניצחון.
שלא נתבלבל. זה לא היה משמחה על השבתו של גואילי. נתניהו לא יודע לשמוח בשביל מישהו אחר, כפי שהוא לא יודע מהי הכרת הטוב. אלו הם ערכים שנמצאים בסולם של אידיאלים אנושיים, משהו שנתניהו לא ניחן בו. זה יכול להסביר איך בנאומו באותו הערב, לא התבייש להטיל על הנשיא ביידן את האחריות למותם של חיילים בגלל אמברגו הנשק שהוטל עלינו מצד ממשל ביידן במהלך המלחמה.
צריך היה לשפשף את האוזניים כדי להאמין שהדברים האלה יצאו מפיו של האדם שעדיין צרובה בנו תמונתו כשהוא מניח את ראשו על כתפו של הנשיא האמריקאי שמגיע לארץ בשעות הכי קשות שידעה ישראל, עוד רגע נופל למרגלותיו, אוחז ברגליו ומתחנן שלא יעזוב אותו. ועכשיו, בלי למצמץ, הוא מטיח בביידן את ההאשמה הנוראית של אחריות למותם של חיילים ישראלים.
אף מילה על 15 מיליארד הדולרים של סיוע צבאי, נשק, תחמושת ואמצעי לחימה. על העמידה התקיפה והאבהית ברגעים הכי קשים ואת הטון המאיים של ה-DON'T, שרבים מהמומחים משוכנעים שמנע התערבות איראנית פעילה בשלביה הראשונים של המלחמה – אסון שאפשר רק לנסות לאמוד את ממדיו. כל אלה אינם שקולים אצל נתניהו כנגד גרם אחד של חנופה לטראמפ, שעוד לא כלו המאמצים להביא אותו ביום העצמאות לירושלים, כדי שימשיך את הקמפיין לנתניהו שבו פצח בוושינגטון.
נתניהו כבר הבין שאחד האמצעים לנשיאת חן ולהבעת חנופה לטראמפ, זה להשמיץ את ביידן, אז שהוא יפספס הזדמנות כזאת?
מי לא זוכר את הביקורים של נתניהו בוושינגטון כשביידן עוד היה הנשיא, את החיוכים נוטפי החנופה, את החיבוקים ואת ההשתפכויות על החברות רבת השנים. אבל נתניהו כבר הבין שאחד האמצעים לנשיאת חן ולהבעת חנופה לטראמפ, זה להשמיץ את ביידן, אז שהוא יפספס הזדמנות כזאת?
עומד האיש שנושא באחריות לא פחות מהצבא והשב"כ, שסייע לסינוואר להפוך כנופייה לצבא ועוד נמנע פעם אחר פעם מלחסל אותו, שהתעלם מכל ההתרעות והאזהרות שהגיעו לפתחו והביא עלינו את האסון הגדול ביותר שחווינו כמדינה, ומעז להפיל אחריות על הנשיא האמריקאי הכי ציוני (כדבריו של נתניהו) שהיה בבית הלבן.
להחזיר את החלל החטוף האחרון זו תחושת רווחה. זה כבוד. אבל מה עם כל הגיבורים האחרים שלא זכו כמוהו שראש הממשלה ישתתף בהלוויותיהם? אז יכול להיות שההשגחה העליונה האירה (שוב) פנים לנתניהו, כך שגופתו של החטוף האחרון תחזור בנסיבות שיאפשרו לו לארגן טקס סיום אירוע משלו. מקום שהוא יוכל לבוא אליו בלי חשש, שבו מכנים את המלחמה "מלחמת התקומה", שמודים לו ולרעייתו ולא רק לטראמפ. ואיזה טקס: שידור חי בכל הערוצים, ליווי של המשטרה. של הצבא. של הפוליטיקאים. אף קריאת גנאי לכיוון נתניהו.
שלא יובן לא נכון: אין לי מילה אחת נגד ההורים הגאים. יש לי הרבה נגד הניצול הציני, הפופוליסטי והפוליטי של האירוע. איך במסגרת המאבק להשכיח את 7 באוקטובר, ניצל נתניהו את החזרת גופתו של גואילי וקבורתו, לטקס סיום האירוע שעבור מרבית הישראלים הוא לא הסתיים, וגם לא יסתיים לעולם.
טוב לדעת שכל החטופים והחללים החטופים בבית. אבל לעולם, לעולם, זה לא יכפר על מה שקרה פה ב-7 באוקטובר ובחודשים שאחריו. מיום ליום מתברר עד כמה אנחנו רחוקים מהניצחון המוחלט שהובטח לנו, וכמה מניפולציות נעשו מעל לראשינו כדי שנשכח.
לא נשכח ולא נסלח. לא את אלה שנטבחו, נערפו, נשרפו, נאנסו ונרצחו, ושגופותיהם הושחתו. ולא את אלה שהופקרו בשבי ונרצחו שם בגלל שעיכבו בכוונה את שחרורם
אבל לא נשכח ולא נסלח. לא את אלה שנטבחו, נערפו, נשרפו, נאנסו ונרצחו, ושגופותיהם הושחתו. ולא את אלה שהופקרו בשבי ונרצחו שם בגלל שעיכבו בכוונה את שחרורם.
עייפתי מלהפריך את דברי נתניהו. אסופה של שקרים, חוסר דיוק, שיבוש של עובדות. מבחינתו זו הייתה תאונה, גררו את האוטו למוסך, עשו פחחות, צבע, כיוון שסתומים, והחזירו את הרכב בחזרה.
אז למה אנחנו מזדעזעים מפעיל הימין, מרדכי דוד וחבריו, שמתגודדים סביב מכוניתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, תוך צעקות "יא אפס", "דיקטטור אפל" ו"ח'מינאי של דורנו". 20 דקות, כך על פי הדיווחים, נחסמה מכוניתו ולשטח לא הגיע ולו שוטר אחד.
אפשר להעריץ את משנתו המשפטית של אהרן ברק. אפשר גם להתנגד ולהתווכח. אבל להתנכל לניצול שואה בן כמעט 90, איש עתיר זכויות, שכל חייו עסק בהוראה ובעשיית המשפט ולעשות בו לינץ' מילולי, כשמאחורי זה עומד פרוגרומיסט עבריין, יקירם של שרי הממשלה, שיוצא ובא בכנסת כבביתו? וזה בעוד שמשטרת בן גביר, שהיטיבה לקחת חלק בטקס שנערך לכבודו של נתניהו בהלווייתו של גיבור ישראל, עם עשרות אופנועים וניידות ושוטרים, נעדרה באירוע של ברק באופן מחשיד.
אז מה אנחנו מתפלאים. כשהראש מסריח, הזנב מריח. והוא יודע לקרוא את שפתי אדוניו. גם את מה שלא לא אומרים. וכאשר מציגים יום ולילה את ברק כבוגד, לא צריך להתפלא שהזנב עושה את מה שהראש רוצה.
אין פה טענות לאפס הזה, אלא לאלה שמתפעלים ממנו. מצטלמים אתו. מפעילים אותו. אלה שמסבירים לו שברק הוא בוגד, אויב הדמוקרטיה הישראלית. אלה, כמו סילמן, שצייצו לאחר מעשה: "מרדכי דוד הנפלא".
ואלה שלא השמיעו אף מילת גינוי. מנתניהו ועד אחרון חברי הקואליציה.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.01.26
