בהפגנה נגד מגפת הרצח בחברה הערבית, במוצאי שבת בתל-אביב, נישאו הרבה דגלים שחורים. פה ושם נישא גם דגל ישראל, בידיו של מפגין יהודי. חציתי את כיכר הבימה לאורך ולרוחב. אם אינני טועה, לא היה שם דגל פלסטין אחד. בהפגנת המחאה הראשונה נגד ההפיכה המשטרית, שהתקיימה באותה כיכר לפני שלוש שנים, התנופפו כמה דגלים כאלה. התמונות איפשרו לערוצי השלטון לטעון שלא גורל הדמוקרטיה מדאיג את המוחים אלא גורל פלסטין. השקר הוליד תופעה מבורכת: מאז מוצפות כל ההפגנות, נגד הממשלה, בעד הממשלה, בדגלי ישראל.
התיעוד - בטלוויזיה, ברשת - מראה לנו רק את מה שיש; הנוכחות במקום מאפשרת להבחין במה שאין. היעדרם של דגלי פלסטין המחיש את ממדי השינוי בסדר העדיפויות של החברה הערבית. האיום על החיים כל כך גדול, האחריות של הממשלה כל כך ברורה וזועקת, שאי-אפשר להמשיך יותר בפוליטיקה של פעם. העיניים שבעבר היו נשואות לרמאללה נשואות עכשיו לירושלים. הכל ממוקד בסוגיה אחת, במצוקה אחת. היו בהפגנה שלטים נגד הכיבוש ונגד הרג אזרחים בעזה אבל הם נישאו בידי מפגיני שמאל יהודים.
לשינוי הזה יש משמעות פוליטית ענקית.
בתום שנת שיא במעשי הרצח - 252 ב-2025 ו-23 בינואר השנה - נדמה שכל אזרח ערבי מבין שבמקרה הטוב הממשלה הנוכחית מפקירה אותו, ובמקרה הרע היא שותפה לפשע. הוא יודע שביטחונו האישי של פלסטיני בשכם ובחברון, שלא לדבר על עמאן שבירדן, טוב מביטחונו האישי בסכנין ובוואדי ערה, מביטחון אשתו, מביטחון ילדיו. הוא מכיר את התהום שפעורה בין טירה לכפר-סבא, בין נצרת לנוף-הגליל. הוא יודע שקדנציה נוספת של בן גביר במשטרה ונתניהו בממשלה רק תעמיק את התהום.
הממשלה הנוכחית חסינת הפגנות. לאחר שלמדה לצפצף על מחאת משפחות החטופים, מחאה של אזרחים ערבים לא תרשים אותה. חשיבות המחאה טמונה במסר שהיא משגרת פנימה, אל החברה הערבית ואל מתנגדי הממשלה בציבור היהודי.
מה היא אומרת לשני מיליון הערבים אזרחי ישראל? היא אומרת, מול הפשע הגואה פתוחות בפניכם שתי אפשרויות. אחת ניהיליסטית: להגר לחו"ל, להתבצר בבית, להיכנע לפרוטקשן, לאבד כל אמון, כל תקווה, שהמדינה תעשה משהו בעניינכם; שנייה מפוכחת: למצות, אולי בפעם האחרונה, את מה שמציע לכם ההליך הדמוקרטי, ללכת בהמוניכם לקלפי ולנסות להביא שינוי. סילוק בן גביר ונתניהו לא מבטיח פתרון, אבל כל עוד הם בשלטון פתרון לא יהיה.
מנסור עבאס אימץ את הגישה המפוכחת לפני שנים. הוא הציע השתלבות במקום חרם, השפעה במקום מחאה. 7 באוקטובר והפשיעה הגואה חיזקו את התמיכה בהשקפתו.
זעקת הרחוב כפתה על ראשי המפלגות להסכים לאיחוד טכני. ההנחה היא שהאיחוד יצית התלהבות וימרכז אנרגיות. הייצוג הערבי בכנסת הבאה יגדל עד 15 או 16 מנדטים
לחברה הערבית אין מנהיגות פוליטית מוסכמת. היא מפוצלת לארבע מפלגות, ארבע השקפות עולם, משקעים היסטוריים ומלחמות אגו. אבל כמו במפלגות האופוזיציה היהודיות, מאוחר מדי להחליף סוסים. זעקת הרחוב כפתה על ראשי המפלגות להסכים לאיחוד טכני. ההנחה היא שהאיחוד יצית התלהבות וימרכז אנרגיות. הייצוג הערבי בכנסת הבאה יגדל עד 15 או 16 מנדטים.
סימני השינוי בחברה הערבית ממלכדים את מפלגות האופוזיציה היהודיות. ראשיהן - בנט, לפיד, איזנקוט, ליברמן, גנץ - קוראים סקרים. הסקרים מצביעים על אחוז גבוה של בוחרים יהודים שרואים בשיתוף מפלגה ערבית בממשלה בגידה במולדת. 7 באוקטובר קירב את הבוחרים הערבים והרחיק את הבוחרים היהודים. ראשי האופוזיציה נקלעו לבעיה: הם יודעים שמנסור עבאס הוא השותף הנוח ביותר, האמין ביותר, לממשלתם אם תקום, אבל משוכנעים שהוא רעל לקמפיין הבחירות. יאיר גולן הוא בינתיים היחיד שהושיט לעבאס יד. האחרים מהללים אותו בשיחות פרטיות ובורחים ממנו בפומבי. הם משלים את עצמם שישיגו רוב להקמת ממשלה בלי החרדים, בלי הערבים, בלי הליכוד ובלי בן גביר וסמוטריץ'.
בנט מדבר על "ברית המשרתים", מתומכי מרצ עד לחרד"לים. ספק אם המצע המשותף הזה יחזיק מעמד עד לבחירות
בנט מדבר על "ברית המשרתים", מתומכי מרצ עד לחרד"לים. ספק אם המצע המשותף הזה יחזיק מעמד עד לבחירות; האופוזיציה האמיתית לשלטון נתניהו היא "ברית הבלתי נראים" - כל אלה שהשלטון לא ראה אותם ביום פקודה: תושבי עוטף עזה וגבול הצפון, הלוחמים, החילונים, הליברלים, הדתיים הציונים, הימין המתון, וכן, הערבים. זה הבסיס לרוב שיש לו סיכוי לסיים את שלטון הכהניסטים בישראל.
השאלה עשויה להגיע להכרעה עוד לפני הבחירות. בצר לה, הקואליציה עשויה לפסול את כל הרשימות הערביות או את חלקן ולנקוט צעדים שיגבילו את חופש הבחירה בקלפיות במגזר הערבי. לא מדובר בתיאוריות קונספירציה: רעיונות ברוח זו מונחים כרגע על שולחן הממשלה והכנסת.
יש במרחב הציבורי גורמים רבים שפועלים בימים אלה להבטחת טוהר הבחירות ושלמותן. השאלה היא מה יעשו מפלגות האופוזיציה כאשר לוין ורוטמן יפתחו בקמפיין לחיסול הקול הערבי. איפה הן יהיו ביום פקודה.
