ב-31 באוקטובר 1973, תשעה ימים לאחר הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר נחתה בוושינגטון. גולדה ראתה איך הממשל האמריקאי מסדר את המזרח-התיכון ביום שאחרי המלחמה, רוכש ידידים חדשים, זונח ישנים. היא הייתה מבוהלת. "אני מוכנה לחיות עם עוד מלחמה", אמרה לשר החוץ קיסינג'ר. "אני לא מוכנה להתעורר באמצע הלילה ולגלות שעשית הסכם מאחורי גבי". היא קיוותה לתקוע טריז בין הנשיא ניקסון לשר החוץ שלו.
"הקלפים כבר לא ביד שלה", אמר ניקסון לקיסינג'ר ערב הפגישה. "היא תעמוד בפני בעיה קשה כשתיכנס אליי". כשנכנסה הוא נפנף אותה, אבל דאג לעשות זאת בעדינות. התכתיב האמריקאי מנע מישראל להכניע את הארמיה השלישית, הניצחון המוחלט של אז, אבל פתח את התהליך שהביא לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. מעז יצא מתוק.
מחר ימריא נתניהו לטיסה הבהולה שלו לוושינגטון. האויב הפעם איננו קיסינג'ר אלא שני יהודים אחרים ‑ ג'ארד קושנר וסטיב וויטקוף. כמו אז, המטרה הנחשקת היא אוזנו של הנשיא. כל ראש מדינה שמגיע לבית הלבן מקשיב קודם כל לעצמו, לטקסט שהביא מהבית. מנחם בגין יצא פעם מפגישה איומה עם הנשיא קרטר. בתחילת הפגישה הנשיא הרשה לבגין לדבר. כשסיים הוא פצח בנאום קטלני, שכדרכו של קרטר, נמשך ונמשך. "מה אדוני חושב על הפגישה", שאל בגין את השגריר דיניץ, שנכח בה. "מה אדוני חושב", שאל דיניץ. "הייתה פגישה מצוינת", אמר בגין. "מדוע אדוני חושב כך", תהה השגריר. "כי ניתנה לנו הזדמנות נאותה להשמיע את דברינו", אמר בגין.
בגין לא התחנף לקרטר; גולדה לא התחנפה לניקסון. לא ממש: אלה היו זמנים אחרים. נתניהו יגייס את כל מילות החנופה שהשתמש בהן עד היום, ולא ישכח לטנף על מעשיהם ומחדליהם של שני הנשיאים הקודמים. זאת הנורמה בחצר המלך דונלד. מי שלא מתחנף חוטף זלנסקי.
המשימה שנתניהו לוקח על עצמו קשה מאוד
אבל הפעם חנופה לא תספיק. המשימה שנתניהו לוקח על עצמו קשה מאוד. הוא מבקש מטראמפ לפעול בניגוד לתחושת הבטן שלו, בניגוד לחזון של התנועה שלו ולנטיות הלב של מצביעיו, בניגוד ללחצים של השותפים שלו במזרח התיכון ובניגוד לתדריכים שקיבל מהשליחים שלו בשטח. הסכנות ידועות והתהילה לא מובטחת. אף על פי כן, נתניהו מציע לטראמפ להמר.
התועלת שישראל עשויה להפיק מהתקפה על איראן ברורה: מערכות ייצור של נשק לא קונבנציונלי וטילים יושמדו; המשטר ייחלש; אולי תיחלש גם המוטיבציה שלו להשקיע בפרוקסים. על העלות מדברים פחות: מבצע "עם כלביא" ביוני היה כל-כך מלהיב, כל-כך מבריק, כל-כך טוב למורל, שהשכיח את המחירים ששילמו אזרחים ישראלים בחייהם, בגופם, ברכושם, בעבודתם המדעית.
נתניהו יצטרך לשכנע את טראמפ שמבצע נוסף יעלה בתוצאותיו, בתהילתו, על המבצע הקודם, יסתיים תוך ימים בודדים ויועיל לא רק לישראל אלא קודם כל לטראמפ ולבחירות אמצע הקדנציה שלו. הוא יצטרך לשכנע אותו שהמשטר האיראני לא שונה מהמשטר בוונצואלה, שהפלתו הייתה ההישג הגדול ביותר של מדיניות החוץ שלו. בוונצואלה שליח הסי-איי-איי סגר עניין עם סגנית הנשיא דולסי רודריגז. אמריקה נתנה לה את חירותה ואת שימור שלטונה, והיא הסגירה בתמורה את הנשיא שלה ואת עצמאות ארצה. בחצר האחורית של ארצות-הברית, באמריקה הלטינית, זאת כמעט נורמה. בקרוב תיפול גם קובה: אין צורך במבצע צבאי — די במצור כלכלי. היא תיפול לבד.
האם הרפובליקה האיסלאמית של איראן כמוה כוונצואלה? האייתוללות? משמרות המהפכה? המיליונים שהוקרבו במלחמה עם עיראק? לשכנע את טראמפ שאיראן מוכנה ליפול לרגליו, כהרף עין, זאת משימה מאתגרת מאוד.
בעבר ישראל נזהרה מאוד מחרחור מלחמות של אחרים. כאשר גורמים באמריקה האשימו אותה במלחמה הכוזבת בעיראק, ישראל הכחישה כל קשר. היחיד שקרא לאמריקאים לצאת למלחמה היה אחד, בנימין נתניהו
בעבר ישראל נזהרה מאוד מחרחור מלחמות של אחרים. כאשר גורמים עוינים לישראל באמריקה האשימו אותה (ואת התנועה הניאו-קונסרבטיבית שדובריה היו יהודים) במלחמה הכוזבת בעיראק, ישראל הכחישה כל קשר. היחיד שקרא לאמריקאים, בהופעה אומללה בוועדה של הקונגרס, לצאת למלחמה היה אחד, בנימין נתניהו. הסרטון עם הנאום שלו מופץ ברשת, למען יראו וייראו.
והנה, ראש ממשלת ישראל נוסע לוושינגטון כדי לדחוף את אמריקה למלחמה. הוא והבן של השאה. ההימור שלו כפול: אחד, אם ייכשל; שני, אם יצליח, ויסבך את טראמפ במלחמה שלא נגמרת.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזילא מזמן פורסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה שתיארה את יחסם המורכב של הטראמפיסטים למדיניות החוץ הכוחנית של טראמפ: הם אוהבים את הזובורים שהוא עושה לבעלי הברית של אמריקה באירופה. מגיע להם. הם אוהבים את הדיבורים על כיבוש גרינלנד: זאת אמריקה בגדולתה, אמריקה בגדילתה, הם אומרים. הם אוהבים את ההשתלטות על ונצואלה: הראינו להם.
הפגנת כוח כן — מלחמה לא. קודם עושים שריר, אחר כך משא ומתן. מעלים ומורידים, כמו במכסים. אל תציל את העולם, הם אומרים לטראמפ. נצל אותו.
אכן, לנתניהו יש משימה מאתגרת מאוד.
