בתחילת המלחמה, כתב העיתונאי נחום ברנע ב”ידיעות אחרונות” על סיור הבזק של ראש הממשלה בבארי כמה ימים לאחר הטבח. כאשר הוליכו את נתניהו אל אחת מהשכונות השרופות של הקיבוץ, ביקשו עבורו מסכה, כדי שיעטה אותה ולא ישאף את הריח. המסכה לא ניתנה לו, כך דיווח ברנע, ואת ריח הטבח נתניהו נאלץ לשאוף עמוק אל תוך נחיריו.
אלא שכעת, שנתיים וחצי כמעט לאחר מכן, ריח הבחירות באוויר הוא זה שמטשטש לא רק את העובדות, אלא גם את אמות המוסר, אם קיימות כאלה, כאשר מי שנראה שעדיין לא למד לאיית את המילה "אחריות", מבקש כעת בעזרת אנשי משרדו למחוק גם את המילה "טבח", לא רק מההיסטוריה, אלא גם מהזיכרון הקולקטיבי של כולנו באשר ל... ובכן, הטבח שעברנו באסון שמחת תורה.
ממש בשלהי 2023, הייתי גם אני בסיור עיתונאים בבארי, וסביר להניח שצעדנו באותם השבילים שבהם פסע ראש הממשלה, "לפחות אין כבר את הריח של ההתחלה", אמרה לי יעל צ'חנובר, עיתונאית "ידיעות אחרונות" דאז שביקרה בעוטף המדמם כבר בשבועות הראשונים למלחמה, ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. כי הריח הכבד והדחוס והחונק רבץ עדיין בכל מקום. ריח של שריפה חודרת נימים, ריח משתק נשימה שאי-אפשר לנשום או לשאת, של כיליון בשר ושל עץ, ושל בד ושל נייר ושל פלסטיק שהותכו בלהבות לאפר ואבק. ואת מה שלא ספג האף, השלימו העיניים שלא האמינו למה שהן רואות - הבתים השרופים עד היסוד, הרהיטים ספוגי הדם שהשחיר בעומק החדרים מפוחמי הכתלים והרצפות, המעקים שהתלהטו והתעקמו, ספריות וספרים שהפכו ערימות אפר, העצים מגודמי הענפים שזעקו בפחמיותם השחורה נוכח חיים שקפאו על בלימה ושלא ישובו לעולם.
ואז המראות גם הפכו באוזניי לקולות שלא הצלחתי לגרש – חרחורי החנק של בני משפחת קוץ שהתחבקו לגוף אחד לפני שהוצתו, חבטת הגופים שצנחו אל האספלט כשנורו במנוסתם, זעקות הנשים שנאנסו בחדרים ובמסדרונות הבתים לפני שגופיהן חוררו, וכשחזרתי משואת בארי כתבתי אז: "לראות את היקפי הטבח במציאות זה לא כמו לצפות בטלוויזיה, שמאפשרת לתפוס רק את מה שהמסך מכיל, זה לסובב את הראש ולראות בתים חרבים בשורות, עוד בית שרוף ועוד אחד ועוד אחד... זה לעמוד בעצמך מתחת למדרגות השרופות בבית אשר נחרב כולו של משפחת וייס ששני ההורים בו נרצחו - יהודית בשבי ושמוליק ממש כאן, ולדמיין אותם אולי מנסים לברוח אל הקומה השנייה, זה להביט בתנור ובסיר הג'חנון של שבת, במכונת הכביסה והמייבש כולם מפוחמים בחצר, ולהרים ראש אל הגגות פעורי הזעקה ואל שמיים ריקים מחורצי צווחה".
היה זה הסופר הענק פרימו לוי, מגדולי המתעדים של זוועות הנאצים, שקבע באשר לסוגיית ההכחשה ולעיוות הזיכרון, שמי שמכחיש, מסתכן בכך שהפשע עלול לחזור.
ולכן, אדוני ראש הממשלה, אתה ושופרותיך, אתם לא תעשו לנו גזלייטינג המוני קולקטיבי, ולא תכחישו את מה שאנחנו יודעים שאירע, ולא תשנו הגדרות ולא תמחקו מילים ותחושות ולא תסובבו את גלגלי התודעה של ההיסטוריה. כי מה שקרה כאן קרה באמת, ומה שהיה כאן היה באמת ויש לו רק שם אחד, באמת – טבח 7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.02.26
