אין להוציא מכלל אפשרות שהפעם נתניהו דובר אמת: בהחלט ייתכן שבפגישה שלו בבית הלבן בשבוע שעבר הוא לא ביקש מטראמפ להתנפל על הרצוג. לא צריך. המעורבות של טראמפ בעבודתה של מחלקת החנינות במשרד המשפטים בושלה ערב ביקורו בישראל, באוקטובר האחרון, והוגשה לשולחן באירוע המה-זה מביך בכנסת.
טראמפ אימץ את הנושא בכל לב. הוא השתלב בחשבון הארוך שלו עם מה שעשתה לו מערכת המשפט בתקופת ביידן. יותר מזה, דרישת החנינה של נתניהו הייתה בשביל טראמפ סחורה לסחור בה. הוא שב ומזכיר אותה בכל נקודת זמן שבה הוא מקבל החלטה בניגוד לאינטרס ישראלי. בפגישה בשבוע שעבר הוא חשב שהוא מאזן את המכה שהוא נותן לנו בגזר. בעצם, דפק אותנו פעמיים: פעם אחת, בהחלטה שלו להעדיף משא ומתן עם איראן על פעולה צבאית; פעם שנייה, בפגיעה הגסה שלו בריבונות שלנו, בחוק ובמערכת המשפט, בנשיא המדינה.
אין טעם להלין על טראמפ: הוא עושה דברים הרבה יותר חמורים למדינה שלו. אותי מטרידה חלקת האלוהים הקטנה שלנו: כל אירוע כזה שומט עוד לבנה מהבניין שנבנה כאן ב-78 שנות מדינה. נתניהו איננו ראש הממשלה הראשון שהועמד לדין. הוא גם לא הנאשם הראשון שרצה לסיים את משפטו בקיצור דרך, באמצעות חנינה. אבל במכתב שכתב לנשיא הוא לא ביקש חנינה: הוא דרש זיכוי. עם כל הכבוד לנשיא, זיכוי הוא לא יכול לתת לו. מה שהרצוג היה צריך לעשות הוא להחזיר את המכתב לשולח. אני מחזיר לך את המכתב בהערצה כנה, בצער עמוק, ברגשי כבוד, בשיא האמפתיה, יכול היה הרצוג לכתוב, אבל לא, נבצר ממני. קודם יבקש אדוני חנינה כחוק, ואז נפתח בתהליך.
לוקח אותנו לפרוצדורה
במקום זה בחר הרצוג בפרוצדורה. לכאורה, פעל לפי הספר, העביר את הפצצה המתקתקת מהמגרש הפוליטי למגרש המשפטי. למעשה, נתן לגיטימציה למהלך מופרך, מניפולטיבי, והזמין התערבות מבחוץ. נתניהו לא טיפש: הוא יודע שהרצוג לא יכול לתת לו חנינה ללא הודאה באשמה. אבל הוויכוח נוח לו, נוח לו שנשיא ארצות-הברית מצטרף לעמית חדד בסוללת הסנגוריה, ואולי הוא נוח גם להרצוג, לפחות היה נוח עד שטראמפ גידף אותו ברבים. הרצוג אוהב להיות מעורב, להיקרא לדגל, לעזור. הוא כזה, 24/7. חריצותו בלתי נלאית, כוונותיו טובות, לפעמים טובות מדי.
הוא הבין שהוא לא יכול לתקוף את טראמפ אבל גם לשתוק הוא לא יכול. הוא בחר לתקוף את נתניהו: בכיסוי של מקורבים הוא דרש מנתניהו הבהרות: מי "חימם" את טראמפ נגדו?
קמפיין החנינה של נשיא ארה"ב היה מתנה בהפתעה – כמו הסיגרים של פאקר, כמו השמפניה של מילצ'ן. יש אנשים שהמתנות נופלות עליהם משמיים
בתגובה, נתניהו פירסם עוד אחת מהודעות הלא-ידעתי שלו. למרבה השמחה, הוא הסתמך בהודעה שלו על לא-ידעתי קודם: גם על ההצגה של טראמפ בכנסת באוקטובר הוא לא ידע. טראמפ ידע, אפילו השופרות ידעו ושידרו, אבל בנימין לא ידע. קמפיין החנינה של נשיא ארה"ב היה מתנה בהפתעה – כמו הסיגרים של פאקר, כמו השמפניה של מילצ'ן. יש אנשים שהמתנות נופלות עליהם משמיים.
בשלב הזה של חייו, נתניהו איננו פרטנר לשום הסכם. כל ההסכמים שהוא חותם עליהם, ממועצת השלום וההסדר בעזה ועד חוק ההשתמטות והסיפוח המואץ בגדה, הם הסכמים בכפייה. טראמפ וקושנר וויטקוף מבינים את זה ומתנהגים בהתאם; בן גביר וסמוטריץ' ולוין מבינים את זה, ומתנהגים בהתאם. למרבה ההפתעה, ההבנה נעצרת דווקא אצל הרצוג וגנץ, שניים שהולכו שולל בעבר. אולי זה אופי, אולי זאת תסמונת שטוקהולם. הם מסרבים להפנים שהמשחק השתנה.
מהלך בין הטיפות
הרצוג משוכנע שחלק מתפקידו הוא לשקף את הלכי הרוח בציבור. זה נשמע טוב, בין השאר כהסבר מדוע הוא מהלך בין הטיפות כשמדובר בנושא שנוי במחלוקת כמו חיי בלתי מעורבים בעזה או ההפיכה המשטרית.
אני חושב שהוא טועה. חזרתי וקראתי את חוק יסוד: נשיא המדינה. לא כתוב בו בשום מקום שהנשיא צריך לשקף את הלכי הרוח בציבור. זאת אמירה של פוליטיקאי שמבקש להיבחר, לא של נשיא. בישראל הנשיא נבחר בדין לקדנציה אחת, בת שבע שנים. בכך תם הטקס. יצחק נבון, איש מצוין ונשיא נפלא, התחרט עד יומו האחרון על שחזר לפוליטיקה בתום כהונתו.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיכמו כל איש ציבור, הנשיא רוצה להיות אהוב. זה טבעי. אבל אלה אינם זמנים טבעיים. אם, בעקבות שטיפת המוח של מכונת הרעל, בעקבות מהלכים אנטי-דמוקרטיים, אנטי-ציוניים, אנטי-ממלכתיים של ממשלה שכשלה, הלך הרוח בציבור מאבד דרך, הנשיא יכול לחנך, לתקן, להתריע. להתייצב נגד הרוח.
הרצוג עושה את זה מדי פעם. הנסיבות מחייבות אותו לעשות את זה הרבה יותר.
