אפשר כמובן לטעון ש"תמיד זה היה". אבל עכשיו זה הרבה יותר. אנחנו בשלוש חזיתות, ולשלושתן יש מכנה משותף. איבוד שליטה. ממשלת ה"ימין-על-מלא" היא הממשלה הרופסת ביותר. יותר מהפקרות – זו הפקרה. זו מדיניות. לא ברור איך בדיוק המדיניות הזאת משרתת את הימין. הרי היא פוגעת באינטרס הלאומי. אבל זו המדיניות. והיא פועל יוצא של איוולת שלא נגמרת.
החזית הראשונה, והמדממת ביותר, היא מפלס הרצח. עם סופה של שנת 2025 היה נדמה שהגענו לשיא השיאים. טעינו. מאז התחילה שנת 2026 מדובר כבר ביותר מרצח אחד ביום. חמישה ביום אחד בשבוע שעבר. שלושה ביום אחד לפני יומיים. 85% ממקרי הרצח, במגזר הערבי, לא מפוענחים. ואלה שנתפסים, הם בדרך כלל אלה שרצחו על רקע של כבוד מפוקפק כלשהו. בהרבה מאוד מקרים, כפי שהעידו באוזניי בני משפחה של נרצחים – זהות הרוצחים ידועה. הפחד גורם לשתיקה. הטענה על המרכיב התרבותי אינה משוללת יסוד. אבל היא נכונה רק לאחוז קטן מאירועי הרצח. המשטרה יכולה להתאמץ קצת יותר. אבל היא מתעצלת יותר. כי כמו שאמר אתמול סמוטריץ', "אנחנו אשמים שאתם רוצחים אחד את השני?" כי מבחינתו יש "אנחנו", שאצלם, כידוע, הכל גן עדן, ויש את ה"הם". ואיך שכחנו את התאום של סמוטריץ'. זו הרי משטרת בן גביר.
החזית השנייה היא האלימות החרדית. מותר להם. בשבוע שעבר הם חסמו את כביש 4, אחד מעורקי התחבורה העמוסים במרכז המדינה. השוטרים היו שם. פינוי הכביש? זה לא עלה על דעתם. מתברר שהיה סיכום עם איזו אישיות רבנית שהבריונים בחולצות לבנות, מגבעות וחליפות יואילו בטובם לפנות את הכביש בשעה שבע בערב. ומה עם החוק? ומה עם עשרות אלפים שנתקעו במשך שעות ארוכות? יוק. הם לא ממש חשובים. משום שהחוליגנים הללו שייכים למחלקת המיוחסים. המקבלים ולא נותנים. וזה קורה, במינון משתנה של חומרה, יותר מפעם בשבוע. כמובן שהפזמון הקבוע הוא ש"מדובר בקומץ". נו, באמת. אם זה היה קומץ, כבר מזמן היה אפשר להשתלט עליו. מדובר במאות אלפי צעירים שנשמעים להוראות הרבנים, שמטיפים להם לקום על השוטרים, כדי להגן על האידיאולוגיה האנטי-יהודית של "תמותו ולא נתגייס". ואז, כאשר מגיעות שתי חיילות לעיר במרכז הארץ, הם בטוחים שמותר להם. זה היה קרוב ללינץ'. עסקני ורבני המגזר יכולים לפרסם אלף גינויים. משום שבין לבין הם מעודדים. ואל דאגה. הקואליציה תמשיך לעודד אותם עם הזרמה של סכומי עתק. הרי מגיע להם. ורק כאשר החוליגנים בחליפות פוגעים במשטרה, היא מתעוררת כדי להגיב. ויש חשש שגם הפעם, עם משטרת הדרדלה, גם האירוע החמור מיום ראשון יסתיים בלא כלום. היכונו לאירוע הבא, שבו השוטרים ישקיפו מהצד. הרי זו משטרת בן גביר.
אם זה היה קומץ, כבר מזמן היה אפשר להשתלט עליו. מדובר במאות אלפי צעירים שנשמעים להוראות הרבנים, שמטיפים להם לקום על השוטרים
החזית השלישית היא החוליגנים בשטחים. ייתכן שהם זקוקים להגדרה אחרת. הם פושעים. הם אלימים, הם גזענים, הם אנטי-ציונים, הם פסולת אנושית. הפשעים שלהם הם לא רק פליליים. אלה גם פשעים נגד המדינה. אין טעם לדבר אליהם ולתומכיהם במושגים של מוסר בכלל או מוסר יהודי בפרט. אבל לפחות לחלק מתומכיהם צריך לדבר בשפה לאומית. משום שהחוליגנים הללו הם המתנה הטובה ביותר לשונאי ישראל.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיחוליגנים יש בכל מדינה. רק בשבוע שעבר, בעימות אלים בין אנשי שמאל קיצוני לאנשי ימין קיצוני, נרצח בצרפת צעיר ממפגיני הימין. אפשר להמשיך ולסקור עוד מדינות במערב עם מופעי החוליגניות. אבל יש הבדל. החוליגנים שפורעים בפלסטינים בשטחים זוכים לתמיכה, במקרה הגרוע, או לעצימת עין, במקרה הלא פחות גרוע. פעם אחרי פעם רואים חיילים שצופים בפורעים ועומדים מנגד. זה יפה שהרמטכ"ל מגנה. במילים בוטות. אבל גינויים עוזרים כמו כוסות רוח למת. אתה המפקד, אייל זמיר. אתה לא מטיף בשער. אתה נושא באחריות. יש צורך במעשים. ואם יש פער בין הוראות של המפקד העליון של הצבא לבין הציות בשטח – אז משהו השתבש לחלוטין בצבא הגנה לישראל. מהמשטרה אין ציפיות. זו משטרה שלא שומעת, לא רואה ולא יודעת. אנחנו כבר במוד של פרעות כמעט מדי ערב – ומספר העצורים שואף לאפס. זה היה גם בעבר. אבל זה החמיר מאז כניסתו של שר, ואוי לבושה שהוא שר, שצמח בחוגי אלה שההמנון שלהם הוא "שיישרף לכם הכפר". ולאט, אבל בטוח, זו כבר לא משטרת ישראל. זו הרי משטרת בן גביר.
איראן שמעסיקה אותנו בימים הללו היא אכן איום קיומי. אבל איום חיצוני. הממשלה פועלת נגדו. האלימותוקרטיה שהולכת ומשתלטת עלינו היא איום קיומי מתוצרת עצמית. משום שזו לא רק משטרת בן גביר. זו ממשלת בן גביר.
