יש משהו בלתי נתפס בכך שאחרי כמעט שנתיים וחצי של מלחמה נמצאים עשרות אלפי ישראלים בדילמה, אם הם יכולים לצאת לסוף שבוע בחו"ל.
השבוע הופיע ראש אמ"ן לשעבר, האלוף (במיל') עמוס ידלין, בערוצי תקשורת שונים וחיזק את החרדות. "לפני שבוע", אמר, "טסתי לברלין. אם הייתי צריך לטוס השבוע - לא הייתי נוסע".
זה נשמע כמו אזהרת מסע – רק שהפעם זו לא קריאה לחזור מהר לארץ ממקומות מסוכנים, אלא להפך - לא לצאת מהמקום המסוכן הזה. מה צריך להבין האזרח הפשוט, שכבר ארז מזוודות, שילם על טיסות ומלונות ומצא פתרון לילדים, מדבריו של ידלין? מצד אחד, הוא עשוי לחשוב כפי שידלין כנראה חושב, שאם תפרוץ מלחמה המוח של ידלין יהיה נחוץ פה. כי הרי מוחות כאלו ממש חסרים לנו באולפנים. אבל הוא גם יכול לחשוב שידלין, טייס קרב מהולל, אלוף במילואים, יודע על מה הוא מדבר. ואם הוא אומר, אולי כדאי לחשוב שוב, ולא לקחת צ'אנס ולהיתקע בחו"ל בלי יכולת לחזור.
מה שבלתי נתפס, זה שבמדינתו של מר "הניצחון המוחלט", אנחנו עדיין תקועים. מתלבטים בשאלה הטריוויאלית אם אפשר לקפוץ לוויקאנד ברומא. שאלה שהתשובה עליה הייתה צריכה להיות פשוטה כמו השאלה על מוגנות העורף, אחרי הטראומה שהתרחשה פה ב"אירוע" של 7 באוקטובר. אלא שגם פה התשובה היא בלתי נתפסת: ממה שאנחנו לומדים ממשרד מבקר המדינה, לשלושה מיליון בני אדם עדיין אין גישה לממ"ד, למקלט, או למיגון תקני אחר, בכללם יותר מ-42 אלף תושבים שמתגוררים ביישובים שנמצאים במרחק של עד תשעה קילומטרים מהגבול עם סוריה ולבנון. בנוסף, כמעט חצי מיליון ילדים לומדים בבתי ספר ללא מיגון תקני, וזה עוד לפני שדיברנו על פערי המיגון בבתי החולים.
אבל מה שבאמת לא נתפס, זה איך אחרי רצף כישלונות בכל מדד של ניהול המדינה, נתניהו עדיין מתייצב בסקרים על 25–27 מנדטים. או, בניסוח עדין יותר: איך, לעזאזל, כל כך הרבה חברי כנסת עדיין תומכים בכישלון המוחלט הזה. לא, זה לא הישג פוליטי. זו אנומליה פוליטית. תופעה פיזיקלית של חוק שימור התמיכה.
על איזה הישגים מדובר?
ביטחון? נדמה שסוף השבוע המתוח הזה, עם האיום של מלחמה עם איראן – אומר הכל. כלכלה? הנתונים נראים אולי סבירים על הנייר, אבל הרחוב מספר סיפור אחר: האטה בצריכה, עסקים קטנים שנסגרים, השקעות שנדחות, אקדמיה בשיתוק והייטק הרבה יותר זהיר. ביטחון פנים? שיעורי פשיעה ואלימות במגמת עלייה, מספר הנרצחים בחברה הערבית מגיע לשיאים, ושחיקה מתמשכת בתחושת הביטחון הבסיסית. חברה? הקרעים של השנים האחרונות הפכו לנורמה. השיח הציבורי מתנהל דרך חרמות, נאמנויות שבטיות, חוסר אמון מוחלט ושנאה יוקדת, על סף מלחמת אחים. ובזירה הבינלאומית - כאן מעולם לא היה מעמדה של ישראל כל כך ירוד. להיות היום ישראלי בעולם זו לא רק בושה. זו סכנת נפשות.
איך, לעזאזל, כל כך הרבה חברי כנסת עדיין תומכים בכישלון המוחלט הזה. לא, זה לא הישג פוליטי. זו אנומליה פוליטית. תופעה פיזיקלית של חוק שימור התמיכה
אפשר להמשיך עוד ועוד. כמו מה קורה בעזה, שהופקעה משליטה ישראלית ועוברת לידי מדינות שלא רחוקות מלהיקרא מדינות אויב. ומערכת המשפט, שרק אתמול התמודדה עם דיון בעתירה למתן צו על תנאי, שיחייב את שר המשפטים לשתף פעולה עם נשיא בית המשפט העליון במינוי בעלי תפקידים. 21 תקנים של נשיאים וסגני נשיאים חסרים בבית המשפט המחוזי. מחסור גדול ברשמים. אנרכיה ניהולית. ושר המשפטים ממשיך באינפנטיליות שלו להדיר את הנשיא יצחק עמית. אז איך זה קורה, לכל הרוחות, 27 מנדטים?
האופוזיציה
והאופוזיציה – היא עדיין לא הצליחה לייצר סיפור נגדי פשוט וברור, הנהגה מגובשת שמשדרת יציבות גדולה יותר מהמציאות הקיימת. כנראה שזה הסוד האמיתי למספר המנדטים. היעדר כתובת אחרת.
יו"ר "יש עתיד" חש כבר זמן מה את הסנטימנט הציבורי. הוא מרגיש את הכעס שמופנה אל מפלגתו, שלדבריו הייתה היחידה שנשארה כל הזמן על המגרש. הוא שומע את שותפיו, איזנקוט, גולן, ליברמן, אפילו בנט בדרכו, מתבטאים כאילו שהניצחון בכיסם והחליט לצאת באמירה קשה, שקוממה עליו את ראשי המחנה, באומרו שהוא מטיל ספק בכך שהמחנה הליברלי יוכל לנצח בבחירות הקרובות. כותרת שמנוגדת לחלוטין לכותרות שמפזרים חבריו, שיצאו בזה אחר זה כדי לסתור את המסר. איך אמר לי ליברמן? "אנחנו בנקל יכולים, כל חמש המפלגות של הגוש, להביא הרבה מעבר ל-61 מנדטים, אם תהיה אסטרטגיה גושית".
אסטרטגיה משותפת? קצת קשה, כשכל אחד פוסל מישהו אחר. רק שלשום, למשל, התברר שבנט רוצה ממשלת אחדות לאומית (עם נתניהו?) ולא פוסל ישיבה עם בן גביר בקואליציה. אותו בן גביר שלפיד סרב ב-7 באוקטובר להצטרף לממשלת חירום אם הוא יישאר בה.
ליברמן לעומת זאת פוסל את נתניהו, וגם ממשלה עם חרדים ועם ערבים. "אז איך אתה מתכוון להקים ממשלה?", שאלתי. "צריך להעלות את אחוז ההצבעה", אומר ליברמן, "ולצאת בקריאה גם לערבים להצביע למפלגות כלל-ישראליות ולא לערביות".
הבנתי. לצאת בקריאה למפלגות שאתה לא רוצה לראות אותן איתך בקואליציה.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזי"עד עכשיו", אומר לפיד, "תמיד כשנשאלתי על כך, אמרתי שאנחנו, כלומר המחנה הליברלי, ננצח. היום אני כבר לא יכול לומר את זה". לדבריו, הוא רואה סקרי עומק מדאיגים שלא פורסמו, "ואם ראשי הגוש לא יתעשתו", אמר, "אנחנו נפסיד. אני רוצה שהציבור שלנו יהיה מודאג כל היום ולא ירגיש שהניצחון בכיס". לדעתו הסממן הגדול לכך שזה מה שקורה הוא שיורים בתוך הנגמ"ש. הוא שומע את הקולות, את התדרוכים של המפלגות האחרות, בעוד שלדעתו, מפלגתו היא זו שמחזיקה את המפתח לניצחון, כמפלגה המאורגנת ביותר, עם כמות הפעילים הכי גדולה, ועם 100 חברי מועצה בכל הארץ והמיומנות הגדולה ביותר להקים ממשלה.
"לכל מהלך גדול, מאיחוד ועד אחוז חסימה", הוא אומר, "חשוב ש'יש עתיד' תהיה מספיק גדולה".
"נו", שאלתי, "וזה לא נקרא גוועלד?"
"גוועלד עושים ביום האחרון", אמר. "זה לא גוועלד. זה 'יש עתיד', המפתח לניצחון".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.26
