צפייה בנאום של טראמפ היא אתגר לא פשוט. האיש מקשקש ומקשקש, מדבר רוב הזמן על עצמו, מתבטא באוצר מילים של תלמיד בכיתה ד', נותן ציונים למנהיגי מדינות לפי קריטריון אחד בלבד: האם האיש קשוח. לא חשוב אם הוא מקדם שלום או מממן טרור: העיקר שיהיה קשוח.
זה חסר בושה, ילדותי, פאתטי; איפה במאי הקולנוע שיפיק מהדורה חדשה של "הדיקטטור הגדול" של צ'פלין, עם בלון שמפת העולם מצויירת עליו ואיש מוזר עם שיער בצבע חלמון בועט בו בהתפעלות עצמית, בשיכרון חושים. אבל אז נזכרים שהאיש הזה מחזיק בידיו, אישית, שורה של הכרעות שעשויות לקבוע את גורלנו. אחת, המלחמה עם איראן; שתיים, העתיד של רצועת עזה; שלוש, אופציית המדינה הפלסטינית; ארבע, המשך שלטון גוש נתניהו, עם כל המשמעויות הפנימיות הנלוות לכך. לטוב או לרע, הוא הבוס.
כאשר מנפים מהנאום את הקשקשת נחשף החזון. טראמפ מצמצם את המשא-ומתן עם איראן לנושא אחד: הנשק הגרעיני. סוגיית הטילים ירדה מהפרק (או ייתכן שהונחה על כתפי חיל האוויר של ישראל, אם וכאשר טראמפ יחליט על פעולה צבאית); ירדה מהפרק סוגיית השלוחים, הפרוקסים; ירדה מן הפרק סוגיית הלגיטימיות של המשטר והטבח שעשה באזרחיו.
לכאורה, יש כאן תשתית שאפשר לבנות עליה הסכם. צריך רק למצוא את הפרטים שייאפשרו לטראמפ לטעון שהשיג הרבה יותר מאובמה ולמשטר לטעון שחזר רק על ההתחייבות הפומבית שלו - התחייבות שקרית - לא לפתח נשק גרעיני. שני הצדדים יטענו לניצחון; ישראל תצטרך להתמודד עם הזדמנות שהוחמצה, עם סנקציות שהוסרו ועם אויב שישתקם.
טראמפ העתיר בנאומו שבחים מפליגים על מדינות הנפט הערביות. הוא זקוק לכספן בהשקעות באמריקה; הוא זקוק לכספן בעזה. סעודיה, קטאר, בחריין, כל המדינות האלה לוחצות עליו להימנע מפעולה צבאית נגד איראן. יש להן סיבות משלהן: הן אינן רוצות לשלם מחיר פיזי וכלכלי (במקרה של סעודיה המחיר רגיש במיוחד: תזרים המזומנים בממלכה דל כרגע, בגלל תוכניות הבנייה וההשקעות הגדולות של יורש העצר); הן לא השתכנעו בתבונת התוכניות המבצעיות האמריקאיות; הן גם לא נלהבות מעליית משטר דמוקרטי באיראן. מישהו אצלן בבית עלול להעתיק את המודל. גם אם הדברים לא נאמרים במפורש, העסקה מרחפת באוויר: או עזה או איראן.
נתנו עבודה
בעזה יש לממשל טראמפ תוכנית. וויטקוף וקושנר הם אנשים רציניים: הם נתנו עבודה. התוכנית עומדת בניגוד גמור לתוכניות של ממשלת נתניהו בעזה. היא כוללת מעורבות של הרשות הפלסטינית וכוח שיטור בן 5,000 פלסטינים שיפעל בחסות הרשות; היא כוללת מעורבות של ממשלות עוינות לישראל בתכנון ובביצוע של שיקום עזה ונסיגה ישראלית אל קו הגבול או סמוך לו. אבל יש בה תנאי: פירוק נשק של חמאס וארגוני הטרור האחרים. התקווה בישראל היא שחמאס יסרב או ירמה, וטראמפ ייתן אור ירוק לחידוש הלחימה. היחס של ממשלת ישראל למועצת השלום יהיה חמוץ כמו פניו של שר החוץ גדעון סער, שנשלח לשם שלא בטובתו. ישראל בונה שוב על חמאס.
היחס של ממשלת ישראל למועצת השלום יהיה חמוץ כמו פניו של שר החוץ גדעון סער, שנשלח לשם שלא בטובתו. ישראל בונה שוב על חמאס
פרשן ה"ניו יורק טיימס" תומס פרידמן כתב השבוע שנתניהו הצליח לעבוד על טראמפ בכל החזיתות: תחת ההתמודדות עם האיום האיראני הוא יוצר עובדות בעזה, אפרטהייד בגדה המערבית ומשטר סמכותני בישראל. על השאלה מי מוביל את מי בעזה אפשר להתווכח. לגבי הגדה המערבית אני חושש שפרידמן צודק. מה שקורה ביו"ש לא מעניין כרגע את ממשל טראמפ אבל משמעותו לטווח הארוך כבדה. מצד אחד, צה"ל הוריד דראסטית את איום הטרור. בפיקוד המרכז מאמינים שרמדאן, שהתחיל השבוע, עשוי להיות שקט ובטוח, בוודאי בהשוואה לשנים קודמות. צה"ל פועל עכשיו בחופשיות בכל האזורים, תוך תיאום בטחוני מלא עם הרשות הפלסטינית.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהצד השני יותר משמעותי. מבלי לספח פורמלית את השטח ממשלת ישראל מספחת אותו למעשה. החזון הוא למרר את חיי הפלסטינים עד לנקודה שבה יהיו מוכנים לעזוב. הפעילות בלתי-חוקית ברובה אבל מכוונת מלמעלה, מהקומה ה-15 בבניין משרד הביטחון - הקומה של סמוטריץ'. כפי שכתב אהוד אולמרט לאחרונה במאמר ב"הארץ", זה יוביל אותנו בהכרח לבית-הדין לפשעי מלחמה בהאג. צרה גדולה. למרבה הצער, זו לא תהיה הצרה היחידה. אנחנו על סף תהום, אומרת ממשלת ישראל, ועכשיו נצעד צעד אחד קדימה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.02.26
