המשקה המוגז "סבן אפ" השיק בסוף שנות ה-60 קמפיין פרסומת ענק תחת הכותרת "אנחנו לא קולה". הרעיון היה פשוט: יש בשוק די צרכנים שמאסו בקוקה קולה ופפסי קולה. הם רוצים שינוי; הם רוצים הומור; הם רוצים אומץ. לך על מה שאתה לא - זה חשוב יותר ממה שאתה כן. בטווח הקצר הקמפיין זכה להצלחה גדולה, בעיקר אצל צעירים. בטווח הארוך לא כל כך. ייתכן שיש מה ללמוד ממנו, בפתחה של מערכת בחירות שעשויה להכריע את גורל המדינה, בטווח הקצר, הארוך וכל מה שביניהם.
ראשי מפלגות האופוזיציה עסוקים עכשיו מאוד בשאלה האם ללכת בפתקים נפרדים או להתאחד, מי יהיה המועמד שלהם לראשות הממשלה, מה אמר האחד ומה אמר האחר. לכל אחד מהם יש אמביציות, אינטרסים, יצרים, חברים שמבקשים להיבחר. בימים רגילים אפשר היה להבין אותם, אבל אלה אינם ימים רגילים.
המכנה המשותף לכל מצביעי האופוזיציה מתמצה בשלוש מילים: "אנחנו לא ביבי": אנחנו ימין לא ביבי, דתיים לא ביבי, מרכז לא ביבי, שמאל לא ביבי, ערבים לא ביבי. הבחירות הן עליו. סיום כהונתו של נתניהו לא יפתור את שלל הבעיות שישאיר אחריו, אבל הוא צעד הכרחי בדרך. נתניהו הוא סמוטריץ'; הוא בן גביר; הוא הילד ממיאמי; הוא רוטמן; הוא גולדקנופף; הוא סון הר-מלך. הוא בא לקלפי עם כל החבילה.
להסתפקות ב"רק לא ביבי" יש מחיר. במערכת בחירות מקובלת מצפים מהאופוזיציה להציג תוכניות, לפזר הבטחות, לתאר לבוחרים בפירוט איך ייראה היום שאחרי. אבל הפעם זה מיותר. טראמפ לימד אותנו שכל מה שצריך להבטיח לבוחרים הוא למחוק את החלטות הממשל הקודם, מחיקה על מלא. שלוש שנות נתניהו הפיקו שפע נזקים שמבקשים מחיקה, מהמחדל והסירוב לחקור אותו ועד ההפיכה המשטרית, האצבע בעין, הפשיעה, השחיתות, הסיפוח המואץ, הזרמת המיליארדים לחרד"לים ולחרדים. יש המון עבודת ניקוי. אנחנו לא ביבי, יכולים ראשי האופוזיציה לומר. אנחנו ננקה.
זאת התחייבות שהם יכולים לעמוד בה. השאר יצטרך לחכות.
קואליציה, אופוזיציה והמפלגות הערביות
ערוצי הטלוויזיה מחלקים בסקרים שלהם את המערכת הפוליטית לשלושה חלקים: קואליציה, אופוזיציה והמפלגות הערביות. החלוקה מבלבלת: יותר משהסיעות החרדיות שייכות לקואליציה הן סוחטות אותה; בני גנץ ויועז הנדל רשומים כחלק מהאופוזיציה, למרות שכרגע הם כלי של נתניהו להורדת קולות מהאופוזיציה אל מתחת לאחוז החסימה. מהמקום שהם נמצאים בו הם לא ימריאו. אם נותר להם כבוד עצמי מוטב להם לפרק את הבאסטה, אבל הם מתעקשים להמשיך.
האם בן גביר ציוני? ספק גדול. האם סמוטריץ' ציוני? לא בעיני. מכל בחינה עובדתית, מנסור עבאס של היום יותר ציוני מהם. בוודאי שהוא יותר ממלכתי מהם. אבל אותו ראשי האופוזיציה - מלבד יאיר גולן - פוסלים, ואותם לא
הסיעות הערביות רשומות בנפרד, למרות שבפועל הן באופוזיציה. הרישום בנפרד איננו עניין טכני: הוא חלק מקמפיין פוליטי. פסילת הערבים מאפשרת לשופרות הממשלה לטעון שאין לאופוזיציה רוב להחלפת השלטון. זה נתון מופרך - הסיעות הערביות יתמכו בהקמת ממשלת שינוי גם אם לא יהיו חלק ממנה - אבל מאוד אפקטיבי. הוא מפחיד את בנט ולפיד ומבלבל את הבוחרים.
מכיוון שלא נעים להשתמש במונח "מפלגות יהודיות" - הוא מריח מעליונות יהודית, מגזענות - נוהגים לחלק את המפלגות לציוניות ולא ציוניות. זוהי חלוקה מוזרה: המפלגות החרדיות הן בהגדרתן אנטי-ציוניות: הן שוללות את המדינה ומסרבות להשתתף בהגנתה. זאת לא פליטת פה של רבנים - זאת אידיאולוגיה. בעל כורחן הופכים אותן לציוניות.
האם בן גביר ציוני? ספק גדול. מורו ורבו כהנא גידף את המורשת הציונית בכל פה. האם סמוטריץ' ציוני? לא בעיני. מי שמבקש להמיט על המדינה אסון מדיני ודמוגרפי שייך לשולי השוליים של ההיסטוריה הציונית, לא לזרם המרכזי שלה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזימכל בחינה עובדתית, מנסור עבאס של היום יותר ציוני מהם. בוודאי שהוא יותר ממלכתי מהם. אבל את עבאס פוסלים ראשי האופוזיציה - לבד מיאיר גולן - ואת סמוטריץ' הם מקבלים. זה מה שמכונת הרעל מאלצת אותם לומר, בתיווך הסקרים.
האם בנט יהיה מועמד האופוזיציה לראשות הממשלה? האם איזנקוט? לטובת בנט עומדת העובדה שכבר כיהן בתפקיד. הוא עשה עבודה סבירה, עניינית, הוגנת. יש לו סיכוי למשוך קולות של ימין דתי מתון, שהלכו בעבר לגנץ או לנתניהו. לטובת איזנקוט עומד הרקורד שלו, בצבא, בפוליטיקה, בחייו האישיים. מה שחסר לו בכריזמה יש לו בראש ובלב.
אבל כל זה בטל בשישים מול המשימה: להחליף את החבורה הנוכחית בטרם יהיה מאוחר מדי. עיניים על הכדור, לא על שום דבר אחר.
