זה היה ב-10 באוקטובר. היום הרביעי לאחר טבח 7 באוקטובר. "אני מצטערת שאני מנצלת את המיקרופון שלי כדי להעביר מסר לעולם. זה הנשק שלי", היא אמרה, ואז פתחה במונולוג: "מאז שבת בבוקר ישראל נמצאת תחת מתקפה. ארצנו האהובה תחת מתקפה. אנחנו תחת מתקפה של ארגון טרור רצחני, ברוטלי, לא אנושי. חמאס רצח ושחט בדם קר תינוקות חפים מפשע, ילדים, נשים, קשישים וגברים. בבתים שלהם. במיטות שלהם. חמאס חטף תינוקות, ילדים, קשישים, נשים וגברים. חמאס שיגר רקטות וטילים על תינוקות, נשים, קשישים וילדים. כולם אזרחי המדינה הריבונית ישראל. ואנחנו, אזרחי מדינת ישראל, כולנו, דתיים וחילוניים, יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, מיעוטים ומהגרים מכל קצוות תבל, עומדים מאוחדים בקרב הזה. אנחנו נאבקים על החיים שלנו. על העתיד שלנו. ובעיקר, על העתיד של ילדינו. אל תטעו.סבלנו מקשיים, ממחלוקות, מוויכוחים. כמו כל מדינה בעולם. זה לא אומר שלא נגן על עצמנו, על הילדים שלנו, על המולדת שלנו. ולכל מי שלא מגנה את הטבח הברברי הזה, נסו לדמיין שאתם מתעוררים בשבת בבוקר, כשילדיכם ישנים לידכם, מתעוררים לנוכח אזעקות, ולאחר שבריר של שנייה, טרוריסט נכנס לביתכם, המבצר הבטוח שלכם, ומתחיל לרצוח את המשפחה שלכם לנגד עיניכם. אתם מסוגלים לדמיין דבר כזה? הביטו אל תוך עיניהם של הקורבנות. הביטו בעיניים שלנו. הביטו בעיני כל אזרחי המדינה הזאת, ועמדו לצדנו, בצד הנכון של ההיסטוריה".
1 צפייה בגלריה
לוסי אהריש, מרדכי דוד וצחי הלוי
(צילום: דנה קופל מתוך הרשתות לפי סעיף 27א שימוש לפי סעיף 27א בחוק זכויות יוצרים)
עד כאן היה המסר באנגלית מעולה ומדויקת. עם כריזמה אדירה. מסר לעולם. דברים שנאמרו מהלב ונכנסו להרבה מאוד לבבות. ואז היא עברה לעברית: "ביום שאחרי אנחנו לא נקום לאותה ישראל. אנחנו לא נקום אותם אנשים. אנחנו נקום חזקים יותר וטובים יותר. ובתקווה, גם מאוחדים יותר".
לעיתונאית שאמרה את הדברים הללו, שזכו לתפוצה עולמית אדירה, קוראים לוסי אהריש. בימים ששרת ההסברה של ישראל התלוננה שאין לה מדפסת, אהריש מצאה את המילים הנכונות כדי להעביר לעולם מסר קצר ומדויק. בלי מדפסת. עם אישיות. עם נחישות. עם אמת. עם חוט שדרה. היא לא רק דיברה. בימים האחרונים התפרסם שוב איך באותו יום איום ונורא, בעקבות מסר שקיבלה, היא שלחה את בעלה, הלוחם הקרבי צחי הלוי, להציל משפחות שזעקו לעזרה.
התקווה שלה לא התממשה. אנחנו לא מאוחדים יותר. משום שהגיבור של חלק מגוש ההשתמטות הוא חוליגן שהגיע גם אליה הביתה, כדי להפחיד אותה, להטריד אותה, לאיים עליה. בכל מדינה יש חוליגנים כאלה. לפעמים הם פועלים בשירות המדינה, וקוראים להם בסיג'. הם מכניסים מכות רצח וגם הורגים את מפגיני החירות. אבל ישראל היא כנראה הדמוקרטיה היחידה בעולם שבה חוליגן כזה הופך לגיבור של חלקים לא קטנים מהקואליציה. וזו המדינה היחידה שבה חברת כנסת מטורללת מהקואליציה רוצה להתחתן איתו.
לוסי אהריש היא הוכחה מהלכת לעובדה שישראל יכולה להיות מדינה מתוקנת. מדינה שבה בני המיעוט הערבי, בדיוק לפי החזון של הרצל וז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים, חייבים לחיות בינינו כשווי זכויות
לוסי אהריש היא הוכחה מהלכת לעובדה שישראל יכולה להיות מדינה מתוקנת. מדינה שבה בני המיעוט הערבי, בדיוק לפי החזון של הרצל וז'בוטינסקי ועוד רבים אחרים, חייבים לחיות בינינו כשווי זכויות. זקופים וגאים. אהריש מגשימה את החזון הזה. זה לא אומר הסכמה על כל דבר. זה לא צריך להפחית במילימטר אחד את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. להפך. אהריש, כמו עוד רבים אחרים, שופטים ורופאים ומדענים, הם ההוכחה שאין סתירה בין יהודית לדמוקרטית. זה מרתיח את אלה שרוצים יהודית ולא דמוקרטית. וזה מרתיח את אלה שרוצים דמוקרטית ולא יהודית.
אבל מתוכנו ובתוכנו יש אויבים לחזון הזה. לא רק מימין. גם אחד מגיבורי השמאל, יהודי דווקא, גדעון לוי, כינה אותה בעבר "ערבייה מתבוללת". כי זה התואר הראוי למי שדווקא כערבייה ישראלית גאה מסרבת להפיץ רעל נגד מדינת ישראל, וגם העזה להסתייג מחנין זועבי, שדווקא מזדהה עם חמאס. זה התואר למי שרוצה להשתלב ולהתקדם ולא להתבדל ולנאץ. ולא שאין לה ביקורת. יש לה. הרי ישראל לא מושלמת. העניין הוא שאהריש מפחידה את הקצוות משום שהיא אלטרנטיבה. יֵדְעוּ כל ילד וילדה, יהודים ולא יהודים, שיש דרך אחרת. לא שנאה מתוצרת עזמי בשארה או ראאד סלאח, ולא שנאה מתוצרת החוליגנים ואלה שרוצים להתחתן איתם.
גילוי נאות: כבר זמן רב אני משתתף בפאנל, כמעט מדי שבוע, בתוכנית שמגישה אהריש. ראיתי את המאבק שלה למען משפחות החטופים. היו שם הרבה דמעות, כאלה שהצופים ראו וכאלה שלא ראו. נניח לפוליטיקה. לא על כל דבר אנחנו מסכימים. אבל דבר אחד אני יודע בוודאות: אהריש היא נכס. גם ברמה המקצועית. גם ברמה האנושית. גם ברמה הלאומית.
תודה לך לוסי. אם לא היית קיימת, היינו צריכים להמציא אותך.
