אנחנו בעיצומה של הלחימה. אם למישהו היה נדמה שמדובר בזבנג וגמרנו – אז טראמפ הבהיר שלשום שייתכן שיהיה צורך בארבעה שבועות. שר ההגנה פיט הגסת' וראש המטות המשולבים, דן קיין, הוסיפו משלהם כשהודיעו אתמול, במסיבת עיתונאים, שאנחנו רק בהתחלה. ואולי כדי להבהיר היכן אנחנו עומדים, קיבלנו איתות מחיזבאללה, שהצטרף ללחימה לאחר פחות משתי יממות של התאפקות.
מתברר שכוח לא משכנע אותם. גם לא הרבה כוח. הם ספגו מכות קשות. הם חוטפים עכשיו מכות הרבה יותר קשות. והם ממשיכים. זו כבר לא אמורה להיות הפתעה. זה מה שהם. הטעות היא אצל מי שמתקשה להבין את ההיגיון שלהם. או, נכון יותר, את חוסר ההיגיון. אין סיכוי שהם יצטרפו, קובע הלך המחשבה המקובל, משום שהם יודעים שייגרם להם נזק איום ונורא. ואיך זה שהאיראנים לא נכנעו, תהה סטיב ויטקוף. וכי הם לא ידעו שהם יחטפו מכה קשה? הם ידעו. והבעיה היא ששוב ושוב, גדולי האסטרטגים והמומחים והפרשנים, נכנסים למלכודת הרציונליות.
1 צפייה בגלריה
טהרן איראן אישה בוכה אחרי חיסול עלי חמינאי
(צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS)
זו בדיוק המלכודת שהובילה רבים וטובים להערכה ש"חמאס מורתע", או שהשגשוג הכלכלי היחסי ברצועה – עם קרוב ל-20 אלף עובדים שיוצאים לישראל מדי יום, עם הכנסות עתק יחסית למשכורת הממוצעת בעזה, עם הסיוע הקטארי החודשי, עם מרכזי הקניות שהתחרו עם אלה של תל-אביב, עם המסעדות העמוסות – הוא תעודת הביטחון האמיתית שלנו. את כל זה הם יהרסו רק כדי לפגוע בישראל?
זה בדיוק מה שהם עשו. משום שרבים במערב, כולל מקבלי החלטה, מאמינים, למשל, ש"עוני מוביל לטרור". זו גישה פרוגרסיבית משהו, שמעניקה תירוצים והצדקות לטרור. הם מסכנים. הם מדוכאים. פגעו בהם. הם רוצים להשתחרר. ולא. זה לא מה שהם רוצים. ועוני לא מוביל לטרור. בעבר הצגתי חלק מהמחקרים שמוכיחים את ההפך הגמור. רווחה לא גורמת להם להתמתנות, ומכות קשות לא גורמות להם להרמת ידיים. גם הצמרת המדינית, גם הצמרת הצבאית, אימצו את הגישה שאם רק נעביר להם עוד דולרים, אם רק נספק להם פרנסה ורווחה – הם לא יעזו להתקיף את ישראל. הם מורתעים. למה להם? הרי גם אם הם יצליחו להזיק לישראל – הנזק שהם יגרמו לעצמם יהיה גדול יותר אלף מונים. וזה בדיוק מה שקרה. והם ידעו שזה יקרה. זה הרתיע אותם? הצחקנו אותם.
זה בדיוק נמרץ הסיפור עם איראן וחיזבאללה. כן, הם גורמים נזק לישראל. אבל הנזק שנגרם להם הרבה יותר גדול. הם ידעו שישראל תגיב. ובמקרה של שליטי איראן – הם ידעו שזו תהיה תגובה משולבת, יחד עם ארה"ב
זה בדיוק נמרץ הסיפור עם איראן וחיזבאללה. כן, הם גורמים נזק לישראל. אבל הנזק שנגרם להם הרבה יותר גדול. הם ידעו שישראל תגיב. ובמקרה של שליטי איראן – הם ידעו שזו תהיה תגובה משולבת, יחד עם ארה"ב. הגישה הרציונלית אומרת שאין סיכוי שהם לא יתפשרו. אין סיכוי שהם ייכנסו בראש פתוח להרס העצמי הזה. וזו בדיוק מלכודת הרציונליות. וכי חיזבאללה לא ידע שהרקטות יזמינו תגובה ישראלית זועמת? ידע גם ידע. זה לא שישראל הזהירה מראש. גם כל מי שעיניו בראשו – בלבנון עצמה – התחנן לפני חיזבאללה: Don't. אל תפגעו בנו. המדינה חשובה יותר מכמה רקטות וטילים על ישראל.
זה היה אמור להיות ברור למקבלי ההחלטות במערב בכלל ובישראל בפרט שההיגיון האיסלאמיסטי פועל בדרך אחרת. זה אותו היגיון שלפיו כאשר שני ילדים רבו בבית הספר – האבא של אחד מהם רוצח את האבא של השני. הוא יודע שזה יגרור רצח, מטעמי נקמה, ועוד רצח, כדי לנקום על הרצח הקודם. וזה יימשך ויימשך. אבל הכבוד, אוי, הכבוד. לא הכבוד במובן של Dignity, אלה הכבוד במובן של Honor. וכל זה, בתוספת לאידיאולוגיה פנאטית, גזענית, דתית ואנטישמית, שהיא הניגוד המוחלט לחשיבה רציונלית. אבל שוב ושוב, כאשר מנהיגים מתמודדים עם ציר הרשע ושלוחותיו, הם נכנסים לאותה מלכודת, רק משום שהם עצמם אמונים על חשיבה רציונלית.
הזירה העיקרית היא איראן. הפגיעות בה, לאחר שלושה ימים בלבד של לחימה, הן קשות. אין לה כוח לנצח. אבל יש לה, עדיין, כוח להזיק. אפשר להבין, בדוחק, את שיגורי הטילים בישראל. הרי השנאה מעבירה אותם על דעתם. אבל הם הפציצו ביממות האחרונות גם את כל מדינות המפרץ, כולל קטאר, האחות התאומה שלהם, מהצד הסוני. כמעט כל המדינות שלחצו על ארה"ב להימנע מתקיפה, סופגות עכשיו את פגעי המשטר בטהרן. סעודיה נאלצה לסגור את בית הזקוק הגדול בעולם וקטאר נאלצה לסגור את שני מוקדי ייצור הגז הנוזלי. איראן לא הרוויחה שום דבר. להפך. יש סיכוי שהקואליציה נגדה רק תתרחב. והיא הנותנת. המשטר האיראני יקריב את האינטרסים שלו עצמו, בתקווה לחזור על הדפוס של חמאס ברצועה. הרס וחורבן, ובתנאי שהם עצמם יישארו בשלטון. זה לא טוב שזה מה שקורה ברצועה. אסור שזה מה שיקרה באיראן.
