מאז פתיחת המלחמה בשבת בבוקר אני מגלגל בראשי שתי מילים שבסופן סימן שאלה: מה אם? מה אם שני האנשים המטרידים האלה, הראויים לכל חשד, טראמפ ונתניהו, צודקים הפעם? מה אם המתקפה על איראן תוליד, במחיר נסבל, איראן מוחלשת, שקועה בבעיות פנימיות, שהכוח שלה לפגוע בישראל מצומצם בהרבה? מה אם בטווח ארוך יותר תוצאת המבצע תהיה עליה של משטר חדש בטהרן, משוחרר מקנאות דתית ומשאיפות התפשטות, שישתלב במזרח-תיכון חדש, מתון, פרו-אמריקאי? מה אם ישראל תוזמן להיות חלק מהחזון הזה?
אל תתאהב בשנאות שלך, אני מזהיר את עצמי לפני כל טור שאני כותב לעיתון. המאמץ לא להתאהב בשנאה הוא מה שאמור להבדיל בין בעל טור לטוקבקיסט. לפעמים פוליטיקאים רעים מגיעים להחלטה טובה; לפעמים פוליטיקאים טובים מגיעים להחלטה רעה. מהלך משמעותי כמו המלחמה באיראן צריך להיבחן לגופו.
ישראל וארצות-הברית פתחו בסבב הנוכחי כשמאחוריהן הכנה צבאית מדוקדקת, תפורה היטב, פרי עבודה של חודשים, ומנגנון תיאום און-ליין בין הפיקוד האמריקאי לצה"ל. האמריקאים באו למלחמה עם היתרונות שלהם; צה"ל עם היתרונות שלו. התיאום, אמר לי אמש אחד המפקדים במערכה, הלך כמה צעדים קדימה מאז מבצע "עם כלביא" בחודש יוני. מדובר בשותפות - לא בהכפפה. ישראל איננה כוויית - היא לא מפילה מטוסים אמריקאיים.
במכה הראשונה, בשבת בבוקר, חיל האוויר שיגר 200 מטוסי קרב לאיראן, כל מטוס עם שניים עד ארבעה חימושים. האמריקאים הפציצו במקביל, עם מאות מטוסים שלהם, גם ה-F-22 שהמריאו מעובדה. התוכנית אחת, אבל כל צד מתכנן את המטרות שלו. בקשר הפקודות היו באנגלית ובעברית.
לובשי המדים הכינו, אבל ההחלטה שייכת כולה לשני אנשים: נתניהו וטראמפ. האחד שידל; השני נענה. סביר להניח שבבוא היום נדע יותר על הלבטים של הנשיא האמריקאי, על העצות שקיבל ממקורביו והאזהרות ששמע, האם קיבל את ההחלטה לפני שבועיים או ביום חמישי האחרון, כשדיבר עם נתניהו או ביום שישי בבוקר, שעון וושינגטון, כשנתן את הפקודה.
אנחנו יודעים שהמבצע יצא לדרך ללא מטרה צבאית מפורשת, ללא Endgame. יש משאלות לב, אין תוכנית ליום שאחרי. כמו בשתי שנות הלחימה בעזה, הדרג המדיני משחרר את עצמו מהצורך לומר לציבור שלו מה ואיך יפעל לאחר שהעשן יתפזר. במקרה של טראמפ, ההשוואה המתבקשת היא עם שתי מדינות באמריקה הלטינית שממשלים אמריקאיים מגלים בהן עניין מיוחד: ונצואלה וקובה.
בוונצואלה, מדינת נפט שהפכה לדיקטטורה קומוניסטית, טראמפ הטיף בלהט לשינוי המשטר. האופוזיציה הליברלית, הפרו-אמריקאית, בנתה עליו. בסופו של דבר הסי-איי-איי סגר הסכם חשאי עם סגנית הנשיא, דלסי רודריגז. הנשיא, ניקולס מדורו, נחטף והובא למשפט בארצות-הברית. הסגנית שרדה בשלטון, ובתמורה הבטיחה לפתוח את תעשיית הנפט של ארצה לחברות אמריקאיות.
בקובה שולטת דיקטטורה קומוניסטית מאז 1959. כפי שיודע כל ישראלי שביקר בה, המציאות שם מרתקת. כל המאמצים של ממשלים אמריקאיים לשנות את המשטר, בכוח ולא בכוח, נכשלו. שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו, בן להורים שהיגרו מקובה, מטיף מזה שנים, כמוהו כטראמפ, לשינוי המשטר. ההזדמנות מחכה מעבר לדלת: לאחר נפילת ונצואלה איבדה קובה את ספקית הנפט שלה. המדינה קרובה מאוד לפשיטת רגל. אין צורך להתאמץ: קובה תתפרק מעצמה.
אבל טראמפ ורוביו שינו את דעתם. גם בוונצואלה, גם בקובה, עלולה נפילת המשטר להוליד אנרכיה, כאוס. הכאוס ידחוף מאות אלפי פליטים לחופי ארצות-הברית. קובה, יש לזכור, רחוקה רק 140 קילומטר ממאר א-לאגו, אחוזתו של טראמפ בפלורידה. הם מעדיפים להמליך בקובה את נכדו של ראול קסטרו, הנשיא הקודם, קומוניסט מלידה.
אם אלה התקדימים, העתיד שהם מייחלים לו באיראן הוא המשך הדיקטטורה הקיימת, עם מנהיגות חדשה שתהיה פחות שאפתנית והרבה יותר מרוסנת: איראן 2.0. הדמוקרטיה תגיע מאוחר יותר, אם בכלל
אם אלה התקדימים, העתיד שהם מייחלים לו באיראן הוא המשך הדיקטטורה הקיימת, עם מנהיגות חדשה שתהיה פחות שאפתנית והרבה יותר מרוסנת: איראן 2.0. הדמוקרטיה תגיע מאוחר יותר, אם בכלל. איראן לא ידעה דמוקרטיה מעולם.
החלשתה של איראן, ריסונה, הם אינטרס ישראלי. הפגיעה האנושה בפרוייקט הגרעין, במערכת הטילים ובהנהגה הצבאית היא בונוס. השותפות העמוקה עם הצבא האמריקאי טובה להרתעה: באזור שלנו מעריכים כוח. המחיר הוא טינה גדולה כלפי ישראל בציבור האמריקאי, וחגיגה גדולה לאנטישמים.
מוקדם לסכם את המלחמה: לנו וגם לאמריקאים יש ניסיון מר עם נאומי ניצחון שנישאו בטרם עת. אפשר להבין את נתניהו, שמנסה להפוך את ההצלחה הראשונית לנכס אלקטורלי. בחסות המלחמה והישגיה הקואליציה דוחפת קדימה, בכל הכוח, את ההפיכה המשטרית: את זה אסור לקבל. צה"ל לא נלחם באיראן כדי לקבל איראן כאן: יש גבול לכל תעלול.
