האסטרטגיה ואולי גם הטקטיקה של "ציר הרשע" איראן-חיזבאללה, מתחילות להתבהר בחלוף כמה ימים ראשונים של מלחמה. איראן וחיזבאללה אינן ממהרות לבזבז את כל אמצעי הלחימה שיש ברשותם, את כל הטילים הבליסטיים שיש לאיראנים או הרקטות שיש בידי חיזבאללה. שני הגופים הללו הולכים ביחד על מלחמת התשה של הצד הישראלי מצד אחד, תוך הפעלת לחץ צבאי-כלכלי על המדינות הערביות השכנות שלהן מצד שני. כלומר: לא לבזבז את כל אמצעי הלחימה שיש ברשותם נגד האויב הישראלי, אלא לטפטף את ההתקפות עליו. כמה פעמים ביום טילים בליסטיים, כמה פעמים בלילה רקטות או מזל"טים מכיוון לבנון, אמנם לא מספיק כדיי לייצר שינוי במגמת המלחמה, אך מספיק כדי לשדר לעולם: הנה אנחנו שורדים וממשיכים להכות בישראל. את הלקח הזה למדו איראן וחיזבאללה מהארגון הקטן יותר משמעותית, חמאס, שכל מטרתו הייתה לשרוד את המלחמה בעזה ואף הצליח בכך.
טהרן והארגון השיעי רוצות לסיים את המלחמה על הרגליים, מבלי שהמשטר ייפול, מבלי שחיזבאללה יפורק מנשקו. ולכך צריך להוסיף את המגמה השנייה הבולטת בפעילות הצבאית האיראנית שעלולה לסייע להם במטרה זו: ההתקפות על בחריין, קטאר, עומאן, סעודיה, כווית, שנראות אולי כטקטיקה התאבדותית, אך כאשר מבינים את הכוונה האיראנית הדברים מתחילים להתבהר: שיתוק כלכלת הנפט וכלכלת המפרץ, כדי שהמדינות הללו ילחצו על האמריקאים לעצור את המלחמה ובהקדם.
וכאן אולי צריך לומר: עד כה, אין שום סימן להתפוררות המשטר או לקריסתו. על אף מה שנראה כמו אופוריה או חגיגות נצחון שנושבות מאולפני הטלויזיה השונים בישראל, המרחק גדול. הדיווחים על גלי עריקות בקרב משמרות המהפכה והצבא האיראני, כנראה מוקדמים מדיי ומליציות כורדיות לא החלו לפלוש לאיראן וספק גדול אם יש ביכולתן לעשות זאת. התקיפות האמריקאיות הרבות בגבול עיראק איראן נועדו אולי למנוע התקפה איראנית על האוטונומיה הכורדית אך לא לסלול את הדרך לכיבוש של טהראן בידי מליציות כורדיות כאלה או אחרות. גם לאחר ההתקפה אתמול על בניין מועצת המומחים באיראן, בשעה שהמועצה התכנסה לבחור ביורש לעלי חמינאי, לא נראו סימני קריסה שכאלה באופק. אומנם לתקיפה יכולות להיות השלכות דרמטיות, אך אמש עוד היו דיווחים סותרים לגבי תוצאותיה.
איראן וחיזבאללה הולכים ביחד על מלחמת התשה של הצד הישראלי מצד אחד, תוך הפעלת לחץ צבאי־כלכלי על המדינות הערביות השכנות שלהן מצד שני
"מישהו", משווק בפעם המי יודע כמה לציבור הישראלי נצחון מוחלט, "מלחמה עד הסוף". בחינת ההצהרות שיוצאות מפי השר לביטחון לאומי לדוגמה, איתמר בן גביר, ורבים מתומכיו של נתניהו, מגלה דמיון מפתיע לאמירות ששוחררו לאויר העולם במהלך המלחמה בעזה. הבטחות על נצחון, על סופו המתקרב של המשטר ועל מה לא. הפעולה הצבאית המאוד מוצלחת עד כה, הפכה לכלי לגיוס תמיכה במנהיג העליון, הפעם של ישראל, אך צריך לומר את האמת: כבר שמענו לא פעם גורמי ביטחון או גורמים בכירים מדיניים, שמבטיחים שעוד רגע האויב (חמאס/חיזבאללה/איראן) נכנע ועוד רגע יגיע הנצחון המוחלט. זה לא עבד עם חמאס בעזה, אפילו לא עם חיזבאללה בלבנון שמראה סימני חיות וספק אם נצחון שמשמעו קריסת המשטר הוא בהישג יד. ואז כמובן נשאלת השאלה - מה התוכנית? מה הייתה המטרה של המלחמה הזו?
אבי יששכרוף צילום: יובל חןוכאן כבר צריך לציין לחיוב את ההישגים האדירים שהושגו עד כה במערכה: יש פגיעה ביכולת הבליסטית של איראן, פגיעה קשה במשמרות המהפכה ובמהלך ייצור הטילים הללו וכמובן במתקני הגרעין. אלה כולם יעדים משמעותיים מאוד, שגם השגתם החלקית, היא משמעותית, דרמטית ואפילו קריטית לעתידה של מדינת ישראל. היכולת של איראן לפגוע בעורף הישראלי קיימת אך אינה כזו שיכולה לשנות את פני המלחמה, לפחות עד כה. חיל האוויר מתנהל בשמי טהראן כאילו היו שמי עזה: לאיראן אין חיל אויר מתפקד ואין יכולת להפעיל את מערכות ההגנה האויריות שלה באופן יעיל. מכת הפתיחה הישראלית-אמריקנית, הייתה מכה אדירה, מרשימה, כזו שתלמד עוד בחוגי ההיסטוריה. ומעל הכל, שיתוף הפעולה האמריקני ישראלי הוא יוצא דופן בכל קנה מידה והוא רבות תודות לחיבור בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין הנשיא דונלד טראמפ. אך אם לא יקרה מהלך סופר דרמטי כמו יציאה של מיליוני איראנים לרחובות, המלחמה הזו תוביל להחלשת איראן באופן משמעותי: צבאית, כלכלית, גרעינית, דילפומטית, מדינית, אך לא לאגדות שמוכרים לנו על ניצחון מוחלט. וגם איראן מוחלשת, זה ניצחון מספיק משמעותי להתהדר בו, מבלי לרמות את הציבור וההמונים.
