אין לי שום דבר חדש להגיד על המלחמה. לא משהו שעוד לא נאמר. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד, זה שאני לא יודעת. הנה, אמרתי את זה. אני קוראת את כל הידיעות והפרשנויות, רואה טלוויזיה כמעט 24 שעות ביממה, שומעת את פרשני האולפנים, ואת הפרשנים שמפרשנים את פרשני האולפנים, את האולפן המוגן וזה שלא מוגן, את עמדות הכתבים החשופות על הגגות ואת דיירי החניונים, שמשום מה מגלים חוסן בלתי רגיל בהתחשב בריצות התכופות למרחב המוגן.
אני קוראת, שומעת ורואה, עמדות כאלה ואת היפוכן, וחוץ מתחושה חזקה של דה-ז'ה וו – אני לא מרגישה כלום.
זאת ההגדרה. אני לא מרגישה כלום. אפילו לא פחד. אני לא יודעת אם המלחמה הזאת טובה לנו או שהשינוי שאנחנו שואפים לו בכלל לא יבוא. אני לא יודעת האם היא היתה בלתי נמנעת, או תוצאה של שרשרת החלטות שיכלו להסתיים אחרת. האם היא מוצדקת, או שמלחמה אף פעם לא מוצדקת כמו ההסכם שמונע אותה.
אני גם לא יודעת אם צדק נתניהו כשדחף את טראמפ למלחמה שרוב העם האמריקני לא רוצה בה. והאם זה באמת חלון הזדמנויות, כפי שטוענים פרשנים, שלא יחזור שוב, או שאולי הביטוי "חלון הזדמנויות" קיבל כבר מזמן את ההזדמנות שלו.
דבר אחד אני יודעת: שאין לי אמון בהם. בממשלה שלנו. בהנהגה שלנו. מדינה יכולה לשאת כמעט כל החלטה ביטחונית אם הציבור מאמין שההחלטה התקבלה משיקולים ביטחוניים טהורים. מדינה יכולה להתגייס, להילחם, לשלם מחירים, אם ברור לה שמי שמוביל אותה עושה את זה בלי חשבון אישי, בלי לוח שנה פוליטי, בלי חישובי הישרדות.
אבל כשהאמון נסדק, כל טיל נראה כמו ספין. כל תדרוך ביטחוני נשמע כחלק מקמפיין. כל הכרזה דרמטית נבחנת לא רק מול האויב, אלא מול הסקרים.
הבעיה האמיתית
הבעיה היא לא בהכרח בהחלטה לצאת למהלך צבאי כזה או אחר. הבעיה היא שהציבור שואל את עצמו, האם זה נעשה באמת כי אין ברירה אחרת. האם זה צורך ביטחוני או קואליציוני. האם התזמון הוא צבאי או פוליטי. וכששאלות כאלה תלויות באוויר, התשובות כבר לא חשובות. עצם קיומן מערער אמון. ואולי השאלה הנכונה היא לא האם המלחמה מוצדקת, אלא האם מי שמנהל אותה ראוי לאמון.
בימים האחרונים אני מקבלת סרטונים מהממ"דים. הסרטונים האלה מזכירים לי את 1991, מלחמת המפרץ, ערב חג הפורים, כשהיינו הורים לילדים קטנים וכולנו ישנו ביחד בחדר לא ממוגן, אלא אם קוראים מיגון לסמרטוטים עם האקונומיקה, ולמסקינטייפ שהדבקנו על החלונות ובקושי הצלחנו להסיר אחרי המלחמה. אז חשבנו שזה מיגון. מי יודע, אולי פעם נצחק ככה על הממ"דים, איך חשבנו שהם מגנים עלינו, ואיך במלחמת איראן השנייה נפל טיל בבית שמש, פגע פגיעה ישירה במקלט והרג תשעה אנשים. ואיזה תסכול היה לגלות את מה שידענו, שבעצם אין מיגון מושלם, ושממ"ד או מקלט עלולים להיות לא מוגנים אפילו אם הם נמצאים מתחת לבית כנסת. טילים, ככה התברר, לא מבחינים בין מכון ויצמן לבין בית תפילה.
במלחמת המפרץ ישבנו עם מסכות אב"כ. פחדנו, אבל האמנו שההבלגה היא אסטרטגיה. שהשיקולים נקיים. שההנהגה רואה את המדינה – לא את עצמה. היה קו מפריד ברור בין ביטחון לפוליטיקה. איש לא שאל אם הטילים נופלים בתזמון שמתאים ללוח זמנים אישי. אבל אז היה ראש ממשלה אחר. הנהגה אחרת. אמנם גם ממשלת ימין, אבל ראש ממשלה, יצחק שמיר, שאף אחד לא חשד בו שההחלטות שלו מתקבלות בחדר ייעוץ אסטרטגי ולא בחדר מצב. כי זו לא שאלה של ימין ושמאל. זו שאלה של אמון. מדינה יכולה לשרוד טעות צבאית. היא מתקשה לשרוד הנהגה שהציבור, או לפחות חצי ממנו, אינו בטוח במניעיה.
אני זוכרת מכל המלחמות והמבצעים את תחושת האופוריה הראשונית, כשנראה שהכל הולך כמו שצריך. יש הצלחות, יש ניצחונות, הגנרלים באולפנים מדברים על "הישגים", על ניצחון או מהלך "היסטורי"
אני רואה עכשיו את הסרטונים מהממ"דים, הילדים נראים שמחים בדיוק כמו אז, כמו שנראו ההורים שלהם כשהיו בגילם, כמו שילדים נראים תמיד כשבמקום ללמוד הם זוכים לחגוג עם חברים. אני זוכרת מכל המלחמות והמבצעים את תחושת האופוריה הראשונית, כשנראה שהכל הולך כמו שצריך. יש הצלחות, יש ניצחונות, הגנרלים באולפנים מדברים על "הישגים", על ניצחון או מהלך "היסטורי". הרשתות מתמלאות בדגלים. אבל כל מי שחי פה אי אלו שנים יודע: אופוריה ישראלית היא יצור קצר חיים. סחורה מתכלה. היא יכולה להפוך בכל רגע לאכזבה, וגרוע מזה - לתחושת תרמית, כפי שהרגשנו בימים אלו, אחרי שבמלחמת 12 הימים האכילו אותנו שהגרעין הושמד, שניצחנו, שהיו הישגים בלתי רגילים. חשבנו שהרחקנו את המלחמה עם איראן בשנים רבות. והנה, שמונה, תשעה חודשים אחרי, ואנחנו יוצאים למלחמה מול אותן המטרות שכביכול כבר הושמדו.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיהיום שאחרי לא יגיע מחר. הוא לא יגיע עם מסיבת עיתונאים ולא עם תמונת ניצחון. הוא יגיע לאט. בעוד חודשים. אולי שנים. רק אז נדע מה באמת השגנו. ומה שילמנו. אבל דבר אחד צריך להיות ברור: שום מערכה עתידית, גם לא עימות עם איראן, לא תנקה את מחדל 7 באוקטובר. מלחמה חדשה, גם אם היא מוצדקת, גם היא הכרחית, גם אם היא מוצלחת - לא יכולה לטהר אחריות. היא לא יכולה להפוך מחדל להערת שוליים.
