"גאווה גדולה מאוד", אמר אחד המרואיינים נוכח הידיעה כי מטוס F-35 של חיל האוויר הישראלי הפיל מטוס איראני בקרב אווירי שכמותו לא התנהל במקומותינו ב-40 השנים האחרונות. המרואיין, איש חיל האוויר בעברו, גם הסביר שמדובר באירוע יוצא דופן, שזו פעם ראשונה בעולם שמטוס F-35 מפיל מטוס קרב מאויש. כמה דקות אחר כך, אמנם לא באותו הקשר, מרואיין אחר דיבר על מלחמה שלא רואים את סופה, שאין תוכנית ליום שאחרי. מה שפעם הגדירו "בין פסטיבל לסקנדל", או אם לדייק: בין המאניה לדיפרסיה. מושג מסוים על התפר בין השניים, אפשר למצוא בממצאי הסקר האחרון שפירסם מכון "אגם", אחד ממכוני המחקר היותר גדולים בארץ שעובד בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית בירושלים. המכון, שמבצע סקרים אלו אחת לחודש, בוחן את עמדות הציבור ביחס למצב הביטחוני, למורל הציבורי ולנושאים אחרים שנמצאים על סדר יומם של אזרחי מדינת ישראל.
הסקר עצמו הושק לפני שבוע, שלושה ימים לפני ששאג הארי. הסקר שבדק את תחושת הביטחון האישי ואת המורל הלאומי הסתיים ב-3 במארס 2026, מה שפתח בפני המכון את האפשרות לבחון בזמן אמת את השפעות המלחמה באיראן. המדגם הסופי כלל 3,217 משיבים, ולמעלה מאלף מתוכם מילאו אותו לאחר פרוץ המערכה. בתשובה לשאלה באיזו מידה אתה חושש לביטחונך האישי ולחייך הנתונים מלמדים על זינוק משמעותי ברמת החשש לביטחון האישי. אם טרום-המלחמה כ-22% מהישראלים דיווחו על חשש גבוה, לאחריה מספר הישראלים שדיווחו על כך הגיע כמעט ל-50%. במגזר הערבי, הפחד אף גדול יותר: לפני המלחמה הנוכחית באיראן, כ-20% מהיהודים הביעו חשש גבוה, ובמגזר הערבי כ-31%. אחרי פרוץ המלחמה, המספר עלה ל-42% בקרב יהודים ו-57% בקרב ערבים. במה שנוגע למורל הלאומי התמונה למרבה הפלא מתהפכת. לפני המלחמה 37% מהישראלים הביעו אופטימיות ביחס לעתיד המדינה, ומספר דומה היה פסימי ביחס לעתידה. בחלוקה מגזרית – כ-39% אצל היהודים היו אופטימיים ורק כ-29% בקרב ערביי ישראל. לאחר שפרצה המלחמה שיעור האופטימיים לגבי עתיד המדינה דווקא קפץ והגיע למחצית מהציבור הישראלי. אצל היהודים, כ-53% ואצל הערבים כ-37%, מספר הדומה לרמת האופטימיות של היהודים ערב המלחמה.
אחרי שמלחמת איראן השנייה החלה, אנחנו מחד יותר חוששים לביטחוננו האישי ועם זאת יותר אופטימיים ביחס לעתיד המדינה
לצורך השוואה, רק נציין כאן שאחרי 7 באוקטובר 2023 כ-50% מהישראלים דיווחו על חשש גבוה ביחס לביטחונם האישי, ומידת האופטימיות הייתה פחותה משליש. אגב, במה שנוגע לעמדות הציבור ביחס למתקפה עצמה על איראן מתברר שקרוב לשני שלישים מהישראלים תומכים במהלך, לעומת כ-24% המתנגדים לכך, רובם המוחלט אזרחים ערבים, כ-13% יושבים על הגדר. בתשובה לשאלה איך זה שאחרי שמלחמת איראן השנייה החלה, אנחנו מחד יותר חוששים לביטחוננו האישי ועם זאת יותר אופטימיים ביחס לעתיד המדינה, מציע מנהל המכון ד"ר נמרוד ניר שני הסברים: "ראשית, הציבור מרגיש כמו לפני ניתוח. חושש מהמהלך אבל מאמין שייצא ממנו בריא יותר, מה שגם מבהיר את הנכונות לשלם את המחיר. הרכיב השני נוגע לצורך של הציבור בוודאות ובהכרעה. אנחנו מזהים ייאוש ואי-ודאות בסנטימנט הציבורי בשנתיים וחצי האחרונות. יש תחושה שלא ברור האם ואיך המערכה הזו תסתיים בעוד שחיסול חמינאי נתפס כמהלך דרמטי שעשוי לרמז על תחילת הסוף של המערכה הזו".
אריאלה רינגל הופמןזה גם ההסבר, אם לחזור למטוטלת המאניה והדיפרסיה שהוזכרה בתחילה, את הפער בין תחושת הגאווה והביטחון ביכולותינו, לבין תחושה של אי-הוודאות והחשש לביטחון אישי. תחושה זו נוגעת בעיקר ליום שאחרי.
