המודעה שהתפרסמה בשבוע שעבר באתר ההורות המשותפת "החסידה" הייתה שוברת לב, אבל גם מלאה בתקווה. "החסידה מחפשת אמא לילדים של מאור כהן איזנקוט ז"ל", היה הנוסח. "מאור לא יהיה שם להרים אותם על הכתפיים, להיכנס איתם לים, לשחק כדורגל או לשמוע איך עבר עליהם היום. אבל לילד הזה תהיה אמא. לא מדובר באמהות יחידנית, כפי שאנחנו מכירים אותה. כאן יהיה זיכרון חי ובועט של מאור, שיסופר על ידי חבריו ואוהביו, ומשפחה אוהבת שמחכה לו בכמיהה עצומה".
מאחורי המודעה עומדת שרון איזנקוט, אמו של מאור, סמל בגולני שנפל בדצמבר 23' בפעילות מבצעית בחאן-יונס. עבורה, זהו עוד צעד במשימת חייה: לממש את צוואתו הלא-כתובה של בנה להביא ילד לעולם. גם אם הוא עצמו לא יהיה שם.
6 צפייה בגלריה
”אני כבר רואה את עצמי משתגעת איתו בגן השעשועים, בחוף הים". שרון איזנקוט
(יוסי דוס-סנטוס)
"סבתא 'רגילה' אני אהיה בכל מקרה", היא אומרת השבוע. "יש לי עוד שני ילדים מלבד מאור. אבל חשוב לי להיות סבתא לילדים של מאור, כי זו הייתה צוואתו עבורנו, והשליחות שלי בחיים היא להגשימה".
ערב המלחמה הייתה איזנקוט (51), שמתגוררת באילת, מנהלת חשבונות ואמא גאה לשלושה: עדן, כיום בת 25, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת אריאל; מאור האמצעי שהיה בן 19 בנופלו, ואלמוג, כיום כבר בן 20, חייל. שרון גרושה כבר שנים ארוכות מאבי ילדיה, מייקל מישל כהן.
ספרי לנו על מאור.
"מאור היה ילד שקט ואמיץ, לוחם צדק, חבר טוב. הייתה לו הסתכלות רחבה על החיים, הוא אהב לטייל בארץ ובחו"ל, אהב מסעדות ואת החיים הטובים. הוא היה לארג' בצורה בלתי נתפסת ואהב לפנק.
"מאור רצה להיות רמטכ"ל. הוא התחבר לצבא, דיבר על להיות בשב"כ או במוסד. היה אומר לי: 'אני אהיה הרמטכ"ל איזנקוט השני'. אין פינה שלא חרשנו בארץ, וכל שנה נסענו לטיול משמעותי בעולם. בבר-מצווה הוא בחר לטוס למדריד, כי הוא אוהד ריאל מדריד, וכמובן שהלכנו למשחק. הוא אהב את הים, כל הילדים שלי גדלו בים".
החלומות של מאור, כמו גם החלומות שלה, התנפצו עם הדפיקה הנוראה בדלת. "דקה לפני שהחריבו לי את הבית", היא אומרת, "הגעתי למקום הכי טוב שהחיים היו יכולים להציע לי. אני זוכרת שחשבתי: 'איזה כיף, עדן בדרך ללימודים. מאור בצבא, תכף גם אלמוג בצבא'. כל מה שהטריד אותי היה איך אני אשרוד עם שני לוחמים בבית. מבחינת ההישגים האישיים, המשפחתיים, הייתי בשיא, וחיכיתי לחצי השני של החיים, עם הזמן שלי לעצמי. ובדיוק בפרשת הדרכים הזאת, מישהו שם לי תמרור עצור. התרסקתי".
את זוכרת את השיחה האחרונה שלך עם מאור?
"בטח, היא התקיימה שבוע לפני שמאור נפל, והרגישה לי כמו שיחה אחרונה. איך שניתקתי, בגלל שאמרו לי לא לבכות כי זה מוריד לו את המורל, אמרתי לו: 'תשמור על עצמך, אמא אוהבת אותך'. ובכל זאת הרגשתי צורך לכתוב לו אחר כך, 'אמא לא תוכל לחיות בלעדיך אם יקרה לך משהו' והוספתי שאני אוהבת אותו. לעולם לא אדע אם הוא קרא את זה, כי עד שהטלפון הגיע אליי אחרי נפילתו, הרבה ווטסאפים נמחקו. אני גם לא נכנסת לו לווטסאפים בכלל. רק שולחת לפעמים אימוג'ים, כדי שהם ימשיכו להתקיים".
האסונות הכו במשפחת איזנקוט המורחבת יום אחר יום. שרון היא אחותו למחצה של הרמטכ"ל בדימוס גדי איזנקוט, שמוביל היום את מפלגת ישר. ב-7 בדצמבר 2023 נפל בנו של גדי, רס"ר (במיל') גל מאיר איזנקוט, בקרב. הוא נקבר ביום שלמחרת, נר ראשון של חנוכה. באותו יום הכה הגורל שנית. "ישבתי בבית", משחזרת איזנקוט, "צפיתי בהלוויה של גל, ובכיתי במשך שעות. חשבתי שאני בוכה עליו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני בוכה על מאור. הרגשתי משהו. אפילו בבישולים לשבת הזדרזתי לסיים, 'כי תכף יבואו אליי'. ברגע מסוים אני מחייגת למאור, בתקווה שיענה, והוא לא זמין. אני בטוחה שאם אסתכל בתחקיר, אראה שהתקשרתי בשעה שבה הכל קרה. העובדה שהוא לא ענה רק נתנה לי חותמת שהתחושות שלי נכונות.
"ואז התחלתי לחשוב על תסריטים. קיוויתי שזה לא כזה קיצוני, ושהוא רק פצוע. בגרון חנוק הדלקנו נרות וכל אחד הלך לעיסוקיו. באזור חמש וחצי בערב הם הגיעו. תמונה שתיצרב אצלי עד אחרון ימיי. שלושה קצינים, אני זוכרת את סדר העמידה שלהם, את צבע העיניים. תשאלי אותי מה עשיתי אתמול, אני לא אזכור. אבל את זה כן. הדבר הראשון שאני מנסה זה להדוף אותם, צועקת שילכו ומתחננת שיספרו לי שהוא פצוע, למרות שבתוך עמי אני חיה, ויודעת ששלושה קצינים לא באים להודיע על פציעה. כשאמרו לי, איבדתי את עצמי. הבנתי שהחיים שלי נעצרו. אבל אז הקצין, שאני מכירה מאילת, אמר לי: 'יש אפשרות לעשות קצירת זרע למאור, ויש לנו חלון הזדמנויות של 72 שעות, וככל שתחליטי יותר מוקדם, כן ייטב'. בתוך כל הכאוס והחושך שתיארתי, שתי המילים האלו יצרו לי תקווה. 'קצירת זרע' זה אומר המשכיות, חיים. ישר אמרתי: 'תביאו לי עט ודף'".
מהממשלה לא ייצא לי שום דבר
הורים שכולים רבים בישראל נהגו כבר כמו איזנקוט, וקצרו זרע מבנם שנהרג. המגמה התרחבה מאוד מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, וישנם גם מקרים שבהם להורים יש ביציות שנשאבו מבנותיהם, אולם הדרך לשימוש בחומר הגנטי כבר מסובכת הרבה יותר. על מנת לקבל אישור לשימוש בזרע או בביצית, עליהם להוכיח כי זה היה רצונם של הבן או הבת.
בשנים האחרונות הועלו בכנסת כמה יוזמות להסדרת השימוש בזרעו של חייל שנהרג. בשנת 2017 יזמה חברת הכנסת רויטל סויד את מה שכונה “חוק ההמשכיות”, שנועד לאפשר להורים או לבת זוג של חייל שנפל לשאוב את זרעו לאחר מותו ולהשתמש בו כדי להביא ילד לעולם. בהמשך עלתה יוזמה נוספת, של חברות הכנסת מירב בן ארי וקטי שטרית. על פי ההצעה, יוכלו מועמדים לשירות ביטחון להצהיר מראש באתר הגיוס על רצונם שייעשה שימוש בזרעם במקרה של מוות. אלא שההצעה נתקעה שוב ושוב בוועדות השונות.
"מרגע שחתמתי על המסמך שקיבלתי מצה"ל", אומרת איזנקוט, "ידעתי שזו משימת חיי. אבל כשבאתי לממש אותה, קצינת הנפגעים אמרה: 'שרון, זה לא באחריות הצבא, זה משרד הביטחון'. במשרד הביטחון אמרו: 'זו המדינה'. ואז קיבלתי שיחת טלפון מאמא של בראל חדריה (אמו של בראל נלחמה במשך ארבע שנים עד לקבלת אישור שימוש בזרעו - א"א), ודרכה הבנתי שיש מסע ארוך מול המדינה.
6 צפייה בגלריה
הרגשתי צורך לכתוב לו אחר כך, ”אמא לא תוכל לחיות בלעדיך אם יקרה לך משהו". שרון עם בנה מאור ז"ל
"היא מספרת לי ששבוע אחרי שבוע היא עולה לכנסת, נכנסת לוועדות ושום דבר לא זז. כשחיפשתי בגוגל את החוק, עלה שמה של חברת הכנסת לשעבר, עו"ד רויטל סויד, שהייתה מיוזמיו. היא סיפרה לי איפה הדברים עומדים, שזה בהתדיינות ולא מתקדם. 'עכשיו בואי תעזרי גם את לקדם את זה', היא אמרה לי. אבל מהר מאוד אני מבינה שמהממשלה לא ייצא לי שום דבר. והיה לי ברור שאני לא מהאמהות שיחכו שנים, ושלא אגרור את עצמי בין ועדות. בעצת עורכי הדין שלי, שמוליק מורן ונועה גלרמן-ליאל, אני פונה לבית המשפט לענייני משפחה. וגדי אומר לי: 'שרון, אני מאחורייך'".
הוא מצטער שהוא לא קידם בהיותו רמטכ"ל חוק בנושא הזה, שאולי צה"ל צריך לקחת על עצמו, כמו שהוא לוקח טביעות אצבעות, לקחת זרע?
"הצבא הוא גוף מבצע. אבל הממשלה שבה הוא נמצא כעת בהחלט צריכה לחוקק חוק, ושזה לא ייפול על ההורים. לי, במקרה, היה את המידע להוכיח את רצונו של מאור. יש משפחות שאין להן. צריך להכניס בשרשרת החיול משפט אחד: אם קורה לך משהו, האם אתה מעוניין שתהיה לך המשכיות? זה המשפט ותמה הסאגה".
איזנקוט פתחה בהליך משפטי, ובמהלכו הייתה צריכה להוכיח שבנה, חייל בן 19 בנופלו, רצה להיות אבא לילדים.
איך מוכיחים דבר כזה?
"אני עליתי על דוכן העדים, הילדים שלי עלו. זה לא היה משפט אחד וזהו, זה היה דיון שלם. הילדים סיפרו על השיחות שהיו ביניהם, מי יביא ראשון ילדים. אלמוג אמר למאור: 'אתה רוצה שלושה, אני אביא עשרה כי אני דתי'. ומאור אמר לעדן: 'את לומדת עכשיו רפואה שבע שנים, אני אביא לפנייך'".
אבל את המשקל הגדול ביותר במשפט העניקה עדותו של נועם ביטון, חברו הטוב. "נועם הגיע אלינו בשבעה", משחזרת איזנקוט, "ישבנו בחדר של מאור, והוא מתרגש ובוכה, ומספר לי על השיחה האחרונה ביניהם, שהייתה בשטח הכינוס, יומיים לפני הכניסה שלו לעזה. נועם מספר שהוא שאל את מאור: 'אתה לא מפחד למות? אתה נכנס רגלית. יש סיכוי טוב שתיפגע', ומאור ענה: 'אני לא מפחד למות, אני מפחד שלא יהיו לי ילדים'. בסוף מאור אמר לנועם: 'יודע מה? בפעם הבאה שאנחנו יוצאים הביתה, אנחנו הולכים להקפיא זרע'. אמרתי לו: 'תעצור, זו הצוואה של מאור'".
בתום העדויות שלחה השופטת, סגנית בית המשפט לענייני משפחה באילת רותם קודלר עיאש, את הצדדים הביתה. בהחלטה התקדימית שקיבלה, היא אימצה את עדותו של ביטון וכתבה: "אני סבורה כי אכן מדובר בצוואתו של מאור בעניין שימוש בזרעו לאחר מותו, על מנת שתהיה לו המשכיות במקום ובקרב המשפחה שכה אהב. מאור שאף להיות ראש משפחה... עם אישה ושלושה-ארבעה ילדים. אני מחויבת, במצב הדין הקיים, להיעתר לבקשה ולאפשר למבקשת לעשות שימוש בזרעו באמצעות אישה שתבחר לשאת את העובר שייווצר”.
את הבשורה קיבלה איזנקוט בשיחת טלפון מעו"ד מורן. "הוא אמר לי: שרון, יש לנו 'כן', ואני כמו ילדה קופצת מאושר, בוכה מכאב, ושואלת שוב ושוב: יש לנו 'כן'? והוא עונה: כן, יש לנו 'כן'. לא האמנתי".
איזנקוט התרגשה עד דמעות מהאישור שניתן לה, אבל באותם רגעים לא חשבה על המשמעות הרחבה יותר של פסיקת השופטת - ועל התקדים שיצרה. "לא הבנתי שעשיתי היסטוריה. רק אחרי התגובות של כולם הבנתי את גודל הדבר. קיבלתי שיחות מאמהות ושני אבות שגם הם בתהליך. הם חיכו לחוק בכנסת, ומה שעשיתי נתן להם תקווה, כי אם נתנו לי, אין סיבה שלא ייתנו לכולם. שתי משפחות קיבלו אישור אחרינו: בראל חדריה וצור סעידי שנרצח בנובה".
האם לדעתך השם איזנקוט שיחק תפקיד בהחלטה?
"לא, סימן קריאה. גדי היה בוועדה שהחליטה? עזר במשהו? הוא תמך בי כאדם, ולא שום דבר אחר. כל המשפחות במצבי חיכו לחקיקה, ואני פשוט הבנתי, מהר מאוד, שזה לא ילך דרך הכנסת ופניתי לבית המשפט. אני חושבת שבאתי בזמן שהמדינה הגיעה לנקודה עם עומס, שבה יש הרבה הורים שכולים שרוצים לקיים את הצוואה הזאת.
"לי לא היה ממי לשאוב עידוד. הורים שנמצאים בזה שנים אמרו לי: 'זה מסע חיים', 'צפי לשנים ארוכות', ואני באתי ממקום אחר. שאין דבר כזה. אף אחד לא יסגור לי את הדלת. וזה גם מה שאני אומרת להורים אחרים. גם אם יש לכם משפט אחד מהילד, שיחה אחת, תלכו עם זה. בדרך כלל אני לא יוצאת למאבקים ומהפכות. כל חיי הייתי אדם פרטי, אבל פה משהו פרץ אצלי את כל הגבולות של עצמי, והבנתי שאם אני לא אעשה משהו עבורי, אף אחד לא יעשה. יש לי משימה ממאור שאני חייבת לבצע".
בטוקבקים היו גם תגובות פחות מפרגנות. הן בטח לא הפתיעו אותך.
"כן, כתבו לי את הצפוי - שילד חייב אבא, שילד הוא לא מצבה, שילדים לא צריכים להיות אמצעי להחייאת המת. זה לא מה שאני עושה. הלוואי שיכולתי להחיות את מאור. הוא היה אחד, יחיד ומיוחד. אני אגיד בפשטות ואכזריות, 'בואו תהיו בנעליים שלי עשר שניות'. אנחנו עוברים ייסורי גיהינום בחיים האלה. ולכן זה המעט שהמדינה יכולה להחזיר לנו. אני שלחתי את הבן לצבא, והיא שלחה אותו למלחמה. החובה של המדינה לתת לי את מבוקשי. הרי מה ההבדל בינו לתינוק שנולד לאלמנת צה"ל שנותרה בהיריון? לשניהם היה אבא לוחם, גיבור, שלא יכירו. 7 באוקטובר יצר מציאות אחרת, וצריך להסתכל לה בעיניים ולעשות התאמות".
לא רצתה גרושה
מיד לאחר הפסיקה, איזנקוט יצאה למשימת חייה – למצוא אמא לנכדים שלה ממאור. וכן, היא לא מתביישת לדבר בלשון רבים, ולקוות שיהיה מדובר ביותר מנכד אחד. בעידודה של סויד נוצר קשר עם עמותת "החסידה", שבראשה עומדת חברת כנסת אחרת לשעבר, מיכל בירן, ובדרך כלל עוסקת בחיבור בין אנשים לטובת הורות משותפת. יחד, הן ניסחו את המודעה שעלתה לראשונה לפני שמונה חודשים.
ספק אם מישהי מהמעורבות צפתה את מספר השיתופים והפניות שהתקבלו בעקבות המודעה. עד כדי כך שבירן העמידה שלוש טלפניות שעבדו בקדחתנות שלושה ימים כדי לתת להן מענה. הפניות, מספרת בירן, היו מגוונות. באחד המקרים היא קיבלה פניות נפרדות לגבי אותה אישה - מאביה ומאחיה. לאכזבת כולם, היא עצמה לא הייתה מעוניינת.
"חלק מהפניות היו מאנשים שרצו לעשות טוב אבל לא ממש הבינו מה שרון רוצה", אומרת בירן, "בני זוג שרצו להוליד ילד ולהביא לה אותו, זוג שרצה לאמץ את הילד של מאור, ולפחות שלושה זוגות שאמרו: 'יש לנו ילדים, נשמח לעוד אחד'".
הבקשה של איזנקוט גם יצרה עבור בירן, שמעורה מאוד בהורות לא קונבנציונלית, אתגרים שלא הכירה. "בהורות משותפת, כשבאה אליי אישה בת 41, זו לא בעיה בכלל. אבל כאן, אני חייבת להגביל גיל. כי זה ילד שיהיה לו, בהגדרה, הורה אחד, וצריך לחשוב קדימה, גם בריאותית. גם לשרון היו חשובים כל מיני דברים. בהתחלה למשל היא לא רצתה גרושה, כי מאור היה כהן, ובמציאות הוא לא יכול היה להתחתן עם גרושה. אחר כך הבנו שהיריעה מצומצמת גם ככה. במשך הזמן גם הבנו שכדאי להתפקס על אמא פוטנציאלית מאזור אילת והערבה, כי שרון רוצה להכיר אותה לפני כן".
מתוך מאות הפניות צמצמו ב"החסידה" לחמש, ואיזנקוט בחרה לפנות לארבע מהן.
כמה את מדברת על מאור בשיחות עם הנשים, כמה הן שואלות?
"הן בדרך כלל שואלות איך הוא היה כבן, כאח, כחבר. וזה מאוד מרגש. אני לא יוזמת את השיח על מאור, כי זה גורם לי לעצבות, ואני לא יודעת לספר בלי לבכות. אבל אני כן מראה תמונה שלו בתור ילד בן שלוש, כדי שהן יבינו איזה מקסים ויפה הוא היה, כמו הילד שיהיה להן ממנו.
את שתי הנשים הראשונות איזנקוט פגשה בזום, והחליטה לא להמשיך בתהליך. "עם השלישית, שהייתה מהמרכז, קבעתי בבאר-שבע. אמצע הדרך. הייתה פגישה טובה מאוד", היא נזכרת, "אבל כל הדרך חזרה לאילת חשבתי איך אני עושה אותנו משפחה עם המרחק הזה. כי לפני הטיפולים, צריך להתחבר כמשפחה. להכיר את הילדים, לבוא אליי הביתה. ופתאום המרחק נראה לי מורכב. והיא הבינה. וככה הגעתי לאישה הרביעית, אילתית".
בהתחלה איזנקוט חשבה שהגיעה למחוז חפצה ומצאה את האישה המתאימה. "היא נכנסה לי ללב, כבר יכולתי לדמיין את הילד, ילדים קופצים לי פה בבית. עשינו בדיקות גנטיות, הפגשתי אותה עם הילדים שלי, אבל כשזה הגיע להסכם המשפטי ונכנסנו לפרטים, ראיתי שאנחנו לא רואות את הדברים אותו דבר. בדרך כלל אין הסדרי ראייה בין סבתא לנכדים, אבל כאן, בית המשפט מכריח לעשות הסכם שמגן על הילד, עליה ועליי. אני ביקשתי לראות את הילד מינימום פעמיים בשבוע, ופעם בחודש בימי שבת, אפילו בלי לינה, והיא אמרה שזה יותר מדי. בעיניי, זה לא יוצא דופן. אני רוצה ליהנות מהילד כמו כל סבתא שנהנית מהנכד. האישה שאני מחפשת צריכה לראות בי ערך מוסף, אפשרות לעזרה, זמן לעצמה. שתגיד לי בחופשיות 'קחי את הילד, אני צריכה חצי יום חופש לעצמי'".
איך אומרים במקרה כזה "זו לא את, זו אני"?
"עם הרבה רגש והסבר. כמו שזה. וגם בגלל שלא הסכמנו, בעצם עשיתי עבורה את העבודה. לא נשאר בינינו דם רע. אנחנו בטוב. בעקבות זה לקחתי קצת הפסקה, כדי לתת רגע מנוחה לנפש. כי נחלתי אכזבה. את עושה מהלך, מקרבת בן אדם, התאמצתי כל כך, הילדים הכירו אותה, והייתי צריכה רגע לגייס כוחות".
לפני שבועיים לקחה איזנקוט אוויר מחדש, ויצאה בפוסט מעודכן ומדויק יותר: היא מחפשת אישה עד גיל 38, עדיפות למי שמתגוררת באילת או בערבה. בינתיים, היא מספרת, נפגשה בעקבות הפוסט עם אישה אחת, גרושה ואמא לילדה, שדווקא מאוד התלהבה מרעיון הסבתא שהיא רק סבתא, לא חמות. ובכל זאת, חיפושיה נמשכים. "זו קונסטלציה חדשה", היא מחייכת, "אנשים צריכים להבין את זה. אני לא חמותה והיא לא כלתי, היא לא התחתנה עם הבן שלי. אני רק סבתא. אני מראש נותנת לה את הבלעדיות להחלטות על הילד. מה יהיה שמו, איפה ילמד, לאיזה חוגים הוא ילך. אני לא אתערב בדברים שחמות לפעמים מביעה את דעתה.
"אני רק רוצה ליהנות ממנו, להיות שם, לעזור, לתמוך - כסבתא. האמא תחליט כמה היא מקרבת אותי. גם בהפריות, אם היא תרצה שאחזיק לה את היד, אחזיק לה. אם היא רוצה שאהיה ליד הדלת, אהיה שם. אם היא תרצה שאוציא את הילד מהגן ואשמור עליו, בשמחה. אני רוצה להיות איתה תמיד בשלום, ושהילד ייהנה ממשפחה, סבתא ודודים, שרק מחפשים להרעיף אהבה ונתינה. זו סבתא בקונסטלציה מיוחדת. זכויות בלי חובות. במקום שאותה אמא תגדל אותו כיחידנית, אני מציעה לה משפחה נוספת. ילד שיידע מי אבא שלו ותהיה לו משפחה, דודים, מורשת. הילד הזה נולד עם סיפור על אבא גיבור. הוא יהיה ילד גאה. אני כבר רואה את עצמי משתגעת איתו בגן השעשועים, בחוף הים, אני עפה על החלומות האלו. אני באה פתוחה לדבר. שום דבר לא מקובע לי. הדבר היחידי שחשוב לי, שהילד יישא את שם אבא שלו, איזנקוט. הנשים מאוד מבינות את זה, ואומרות שברור".
את מבינה שאם זו רווקה או גרושה יכול להיות שבעתיד הוא יקרא למישהו אחר "אבא"?
"גם האישה שחשבתי שאיתה אני מסיימת את החיפוש לא הייתה בזוגיות, ואז אמרתי לה: 'אני מאחלת לך שכן תפגשי את האחד וכן תתאהבי, גבר או אישה שיהיו בתמונה. זה מהמם מבחינתי. תהיי מאושרת, הבית יהיה שמח, הכל בסדר'. אם הוא יקרא למישהו אחר אבא, גם את זה אני מכבדת. אפשר לסמוך עליי שהילד יידע מי זה אבא שלו, אבל אני לוקחת בחשבון שייתכן שהוא יקרא אבא למישהו אחר, ומקבלת את זה".
מלבד הפגישה עם החבר, נועם ביטון, שנתן לאיזנקוט את האישור הקוסמי להמשיך להתעקש, התרחש בשבעה של מאור עוד מפגש מפתיע ומרגש, כשחיילת צעירה הגיעה לנחם אותה. "מאור היה בונקריסט", היא מחייכת, "תמיד הייתי צריכה לחלוב ממנו מידע. מתברר שהם נפגשו בשטחי הכינוס ונהיה קליק. הוא היה צריך לצאת בשבת וגם היא, אז הוא סידר לה מלון בעיר ורצה להכיר לי אותה. בסוף ביטלו את היציאות, ואז הוא נהרג. המפגש איתה היה כואב. איזה פספוס. אותה חיילת לא מתאימה לי כמובן, כי היא רק בת 20, אבל לפחות הבנתי מה הטעם של מאור, מה הוא היה אוהב".
בכל התהליך, את מרגישה רמזים ממאור?
"במפגשים עם הנשים הייתי פונה למאור: 'תשדר לי, מאור, מה אתה חושב, מה אתה מרגיש'. אני מבקשת שייתן לי את היכולת לבחור טוב, עבורו. 'תעזור לי', אני מבקשת. הוא לא אומר לי: 'אמא, זאת'. אבל אני כן מרגישה מסרים של לחזק אותי, וזה אור ירוק ממאור".
מאור נוכח כיום בכל פן בחייה. את השניצל בחלה שכל כך אהב היא הפסיקה להכין, אבל מבטיחה שתכין שוב לנכד או לנכדה שייוולדו. את אחת הפגישות השבועיות שיש לה עם הפסיכולוגית הן מקיימות מחדרו, שלמזלן בימים אלו הוא הממ"ד. בנוסף היא מעבירה הרצאות, "בבסיסים, בתיכונים, לכל מי שרוצה לשמוע. כבר יצא שבאו טיולים שנתיים לאילת וקראו לי לספר על מאור. בשנה שעברה דיברתי בטקס הזיכרון המרכזי העירוני בפני מאות תושבים. אני עושה כל מה שצריך.
"אבל אחר כך אני מסתכלת על זה מהצד ואומרת: לא יכול להיות שזו אני, שזה הבן שלי. למה השם של מאור כתוב על המצבה? אי-אפשר להסכים עם זה ולקבל את זה. לפעמים אני מרגישה שחקנית בחיים של עצמי. מאיפה הסיטואציה הזו נפלה עליי? לאבד את הבן שלי, להיות אם שכולה, עדיין לא נתפס לי בשום צורה, למרות שעברו שנתיים ושלושה חודשים. ההרגשה השוטפת שלי שהוא פה, שמאור בצבא והוא תכף ייכנס, או מאור בטיול ותכף ידפוק בדלת. אני צריכה לזכור שהוא לא פה".
מלחמת תקומה? לא אצלי
על קברו של מאור בבית העלמין הצבאי באילת כתוב "נפל בקרב". לאחרונה, בעקבות החלטת הממשלה לשנות את שם מלחמת חרבות ברזל ל"מלחמת התקומה", הצהיר משרד הביטחון על הכוונה לשנות את הכיתוב על מצבות החללים שנפלו. גדי, אחיה של שרון, אמר כי לא ישנה אות אחת במצבה של בנו. גם שרון תומכת בעמדה זו. "אני לא אשנה את הכיתוב, שיישאר מצידי רק 'נפל בקרב'. יראו את התאריך, דצמבר 2023, ויבינו לבד. מלחמת תקומה? לא אצלי. כי זה עוול, וזה כאב עצום למשפחות. למה בוחרים לנבור לנו בנפש עוד ועוד? בחרתם שם למלחמה, תישארו איתו. למה ללבות עוד אש, ועוד תככים בינינו?"
מה דעתך על השאיפות הפוליטיות של אחיך?
"הייתה לנו שיחה אחת בנושא. אי-אפשר להוריד את גדי מהרצון שלו להמשיך לשרת את המדינה. זה משהו שבא איתו 'בילד-אין'. אף אחד לא יכול לקחת ממנו 40 שנות שירות למדינה. אני בעדו, הוא יכול להביא פוליטיקה אחרת, משהו נקי, ישר. הוא לא צריך טייטל, כובע, כסף או שם. יש לו כבר את כל התארים. הוא בא ממקום של עשייה, ואותה אי-אפשר לקחת לו".
איבדתם את הילדים באותו הזמן. אתם בקשר אחר מאז?
"איבדנו את הבנים בהפרש של 24 שעות. שניהם נקראו על שמו של אבינו, מאיר. לפני האסון, הקשר עם גדי היה פחות הדוק, גם בגלל שאנחנו חצי אחים, גם בגלל התפקידים שמילא ובגלל המרחק הפיזי בינינו. אבל האובדן חיבר אותנו מחדש. אנחנו מבינים את הכאב השורף הזה אחד של השנייה. זה נראה שגדי בטוב והוא עובד ועובד, אבל הוא שבר כלי, בדיוק כמו שאני שבר כלי, ואנשים צריכים להעריך ולהוקיר אנשים שהם שבר כלי ועדיין משרתים את המדינה. למי שיגיד: 'אז מה אם הוא אבא שכול, הקול שלו שקול לכל אזרח אחר', אגיד: איך אבא שכול יכול להיות כל אזרח אחר? האדמה שאנחנו דורכים עליה ספוגה בדם של הילדים שלנו.
"אני לא בועטת בדלי ואומרת: 'לקחתם לי את הילד, ושתישרף המדינה'. לא. אבל אני כן רוצה שתהיה פה מדינה טובה יותר, כי על המדינה הזו הבן שלי נפל. זו הראייה האחרת, שבה צריכים להסתכל לא רק עליי ועל גדי אלא על כל הורה שכול ואח שכול. לא מגיע לגדי שיסתכלו עליו ויגידו: 'בואו נבחר בו. מסכן, הוא אבא שכול', אלא להגיד: 'כל הכבוד שהוא עדיין משרת את המדינה שלקחה לו את הילד'. וזה סימן שהאדם הזה בא ממקום נקי וטהור".
קראת בסוף את התחקיר על נסיבות נפילתו של מאור?
"לא. אין לי אומץ ולכן התחקיר סגור בחדר שלו. אני לא יכולה להפריע לנפש שלי, לטלטל אותה. והחלטתי שמה שאני יודעת, זה מה שאני יכולה. לא טיפה ימינה ולא טיפה שמאלה. את הסוף זה לא ישנה לי".
את בקשר עם לוחמים מהפלוגה שלו?
"בקשר הדוק עם כל החברים, שברובם היו בתקרית. יש לנו קבוצה שנקראת 'משפחת מרקו', כי החברים היו קוראים למאור שלי 'מרקו'. אני בקשר עם המפקדים, לפני חודשיים ביקרו פה המח"ט והמג"ד, שהביאו לי את הנשק שלו. בלי החיבוק העוטף הזה לא הייתי מצליחה להמשיך".
מה זה עושה לך לראות אותם?
"ביום שאחרי אני נופלת. החיבוק שלהם מאוד מחזק אבל גם מאוד כואב ומזכיר. אני רואה בהם את ההחמצה של הבן שלי. שהם מתבגרים, מתחתנים או נוסעים לחו"ל. אבל אני שמחה בשבילם ושמחה עליהם. עכשיו הם מתחילים לבקר אצלי לא במדים, וזה קל לי יותר. למדים יש ריח מסוים וזה מחזיר אותי לנקודת הסיום".
בקופסה הכחולה שהחזיר לה הצבא נמצאים קסדה, חצי אפוד ("כי החצי השני נקבר איתו"). מדף טביעות האצבעות שהחזירו לה עשתה קעקוע של זרת שמאל. "פעם אחת פתחתי את הקופסה", היא אומרת, "אני זוכרת שהרחתי את הבגדים של מאור, ומאז אין לי אומץ לחזור לזה. יש בי פחד משתק. את הקופסאות אראה לילדים שלו כשיגדלו. את כל השאר הם יפגשו בדרך - תמונות, נשק, מדליות מהכדורגל. הייתי רוצה שהילד יידע שאבא שלו גיבור ישראל. שהייתה לו אפשרות לצאת לקורס מ"כים ולא להיות במלחמה, והוא בחר להישאר ולהילחם. ועכשיו הוא יישאר חייל לנצח".
