שבוע לפני 7 באוקטובר שהיתי בחופשה משפחתית במנרה. הגבול במרחק נגיעה. הם משקיפים עלינו. אנחנו עליהם. בשמורת נחל עיון הנהדרת, בתוככי מטולה, הביטו עלינו מלמעלה צעירים עם דגלים צהובים. התברר שאלה דגלי חיזבאללה. זמן קצר לפני המלחמה הנוכחית שהיתי במעיין ברוך. ארוחת בוקר הייתה ב"פרישטיק" בבית הלל. גם מי שלא גר שם מתגעגע לחבל הארץ הנהדר הזה. יותר טוב מטוסקנה. יותר טוב מהפרובנס. נופים עוצרי נשימה. כפרים של יהודים וערבים. אוכל משובח.
כשהדברים הללו נכתבים, מוסיקת הרקע היא צלילי התרעה ללא הפסקה. שלומי, אביבים, יראון, מעילייה, מעלות-תרשיחא, מרגליות, תל חי, וכמובן קריית-שמונה, שהייתה יכולה להיות עיר המחוז של האזור היפה ביותר בארץ. היא עדיין ממתינה לתורה. המתנה ארוכה. מגיע לה. רגע לפני שפרצה המלחמה הנוכחית, הגיעה לשם הממשלה. היה נדמה שאולי יתקבלו סוף כל סוף ההחלטות הנכונות. הפוטנציאל שם. עיר עם אוניברסיטה, שהיא זריקת מרץ לעסקים, לתרבות, להווי.
אבל לחיזבאללה היו, ועדיין יש, תוכניות אחרות. מה לעזאזל הם רוצים מאיתנו? הם מתעקשים להוכיח שלשנאה הפנאטית לישראל אין קשר לשום דבר. לא כיבוש. לא סכסוך גבולות. אנטישמיות מזוקקת. זה לא מפריע לחיזבאללה לרצוח גם ערבים, שהרי כ-50 אחוזים מהתושבים בצפון המופגז הם ערבים. והחימושים הלא מדויקים, כידוע, לא עושים הבחנות.
גם לבנון משלמת מחיר איום ונורא. הכפרים של דרום לבנון הרוסים. מאות אלפים הפכו שוב לפליטים. וכל זה קורה בגלל סיבה אחת: אידיאולוגיה של שנאה. וזה מעניין, משום שכאשר בישראל הושמעה הטענה שחיזבאללה הוא ארגון טרור אנטישמי, עם כוונות מוצהרות להשמדת יהודים, היה גל תגובות של "מומחים" לענייני המזרח התיכון, שטענו שמדובר בטענות מפוברקות של התעמולה הציונית. אלא שתחקיר קצת יותר יסודי חשף הקלטה של נסראללה, שבה הוא אומר: "אני אגיד לכם. בין הסימנים והאותות המנחים אותנו, בנבואות האסלאמיות ולא רק בנבואות היהודיות, נמצא שמדינת ישראל הזו תוקם, ושהיהודים יתאספו מכל קצוות תבל לפלסטין הכבושה, לא כדי להביא את האנטיכריסט ואת סוף העולם, אלא שאללה המהולל והעליון רוצה להציל אתכם מהצורך ללכת לקצוות תבל, כי הם התאספו במקום אחד - ושם יתקיים הקרב הסופי והמכריע". במהלך העימות האחרון, כדאי לציין, נמצאו דגלים נאציים במבנים ששימשו את חיזבאללה.
נכון שהספקולנטים הקבועים מהזן האנטי-ישראלי, שנחשבים ל"מומחים לענייני המזרח התיכון", לא ייתנו לעובדות לבלבל אותם. הרי הם התעלמו מאמירות מפורשות של בכירי חמאס על השמדת יהודים. הם התעלמו מהדגלים הנאציים שהניפו אנשי חמאס. הם התעלמו מהעובדה שבכל מקום שבו נמצא האיסלאם הרדיקלי, שיעי או סוני, התוצאה היא הרס וחורבן למוסלמים עצמם. משום שהם ניפקו לעצמם פטור מעובדות. דווקא האינטלקטואל הלבנוני טוני בדראן ענה להם, כבר ב-2013: "דיונים בנוגע לאנטישמיות של חיזבאללה לא צריכים להסתמך על השאלה אם ניתן לייחס אמירה זו או אחרת לנסראללה. התקפת חיזבאללה במרכז קהילתי-יהודי בארגנטינה בשנת 1994 הייתה אמורה להכריע את הוויכוח על יחסו של חיזבאללה ליהודים". אבל לעזאזל העובדות.
אם חפצה נפשנו לדעת מדוע הם מתעקשים לשגר עוד ועוד חימושים למטולה ולמעיליא, כשהם יודעים מראש שישלמו מחיר כבד, התשובה חד-משמעית: שנאה. אידיאולוגיה. אנטישמיות בנוסח הנאצי
כך שאם חפצה נפשנו לדעת מדוע הם מתעקשים לשגר עוד ועוד חימושים למטולה ולמעיליא, כשהם יודעים מראש שישלמו מחיר כבד, התשובה חד-משמעית: שנאה. אידיאולוגיה. אנטישמיות בנוסח הנאצי.
תושבי דרום לבנון, רובם שיעים, משלמים מחיר איום ונורא. יש ביניהם רבים מדי שהזדהו עם הארגון המפלצתי הזה. אבל בלבנון יש חפים מפשע שמתעבים את חיזבאללה. זו העמדה של רוב הלבנונים. כך שאולי, הלוואי, דווקא מתוכם תצמח ותתרחב ההבנה – שרבים בעולם החופשי מתקשים להבין – שלפיה חיזבאללה הוא מקור ההרס והחורבן והקטל של לבנון. לא ישראל.
תקופת השקט הארוכה ביותר מאז החלו העימותים עם חיזבאללה הייתה אחרי מלחמת לבנון השנייה. השקט הושג במסגרת החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שכללה דרישה לפירוק חיזבאללה מנשקו, לפי החלטה 1559 מ-2004. ושוב הושג הסכם בנובמבר 2024, שכלל את החלטה 1701. חיזבאללה הפר את ההסכם מהרגע הראשון, כך שאין צורך באשליות. מה שישראל לא עשתה ברצועת עזה, כלומר מיטוט ופירוז מוחלטים, לא יקרה בלבנון. ישראל בכלל, והצפון בפרט, יהודים וערבים, דרוזים ואחרים, וגם לבנונים, ימשיכו לשלם את המחיר.
ועדיין, נדמה שיש סיכוי לשינוי. התיעוב ההולך וגובר של הלבנונים מהמפלצת שהורסת להם את החיים, יחד עם פגיעה אנושה באיראן, בשילוב המכות שישראל מנחיתה, מסמנים תקווה שמשהו בכל זאת ישתנה, והצפון הנהדר יזכה לתקופה ארוכה יותר של שקט, רגיעה ופריחה. זה מגיע לתושבי הצפון. זה מגיע לישראל כולה. ומגיע, כדאי לומר, אפילו ללבנון עצמה. מצפון, אולי, הלוואי, תיפתח התקווה.
