כתב ערוץ 12 ברק רביד פרסם במוצאי שבת תוכנית מפורטת, תוצרת צרפת, למשא ומתן לשלום בין ישראל ללבנון. ידיעות נוספות, ביניהן ציוץ של נשיא צרפת מקרון, סיפקו ביסוס לידיעה. ממשלת ישראל, כך נטען, והממשל האמריקאי, בוחנים את התוכנית.
שלום הוא שאיפה גדולה, נכספת. ביחסים הבינלאומיים אין מילה מכובדת יותר, קדושה יותר. ממשלות מרגישות צורך להכריז על שאיפתן לשלום גם כאשר הן עושות הכל כדי להמשיך במלחמה לנצח. אבל אני מציע לשואפי השלום בתוכנו לא להיסחף: התוכנית של נשיא צרפת היא תרגיל בהסחת דעת. היא לא תפתור את הבעיה של ישראל בצפון.
שלום עם לבנון היה פעם משאת נפש. לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל, נהגו ישראלים לדקלם בשנות ה-50 וה-60. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בתחילת שנות ה-80, היה אפילו ניסיון מעשי לכפות על ממשלת לבנון לחתום על הסכם שלום, ניסיון שהתנפץ לרסיסים עם רצח באשיר ג'ומאייל.
לבנון לא הייתה השנייה, גם לא השלישית. מצרים וירדן הקדימו אותה, כל אחת מסיבותיה, וגם אש"ף, בתהליך שנבלם ונתקע, ובשנים האחרונות המדינות שהצטרפו להסכמי אברהם. כל הסכם עם מדינה ערבית יצר גל של אופוריה: תיירים מאוהבים, עסקים חובקי עולם, קרבה אינטימית בין ממשלות, בין מנהיגים, והבטחות מפליגות למזרח-תיכון חדש. בהמשך הכל התייצב על מפלס הרבה יותר נמוך, הרבה יותר ריאלי: השלום פינה את מקומו לסידורי ביטחון. בשביל ישראל זה הרבה מאוד, גם בשביל שכנותיה, אבל סידורי ביטחון אינם משהו שכותבים עליו שירים.
בעיני הלקח ברור, וכוחו יפה גם לטראמפ, גם למקרון: הניחו לשלום; הניחו למזרח-התיכון החדש. ביטחון, זה המשאב שהישראלים זקוקים לו לאחר שנתיים וחצי של לחימה קשה. השלום, אם יקום, הוא בגדר בונוס.
לבנון היא מדינה כושלת. מאז שנות ה-70 היא מופקרת לכל בעל כוח, מסוריה וארגוני הטרור הפלסטיניים ועד ישראל ואיראן. כל שחקן בזירה הלבנונית הפנימית חי תחת חסותו של גורם זר: אחד מסונף לארצות-הברית; שני לצרפת; שלישי לאיראן; רביעי לסעודיה; חמישי לישראל. הכל משומן בסוכנים חשאיים, בכוח ובכסף מזומן. תוך יום יכול פוליטיקאי לבנוני לעבור מזיקה לישראל לזיקה לסוריה, ולהיפך. היו דברים מעולם.
הממשלה הלבנונית מבינה שלא יהיה שיקום ללבנון כל עוד חיזבאללה מתקיים כארגון צבאי. ב-2024 היא חתמה על הסכם הפסקת אש, שהטיל עליה את האחריות לפירוק חיזבאללה מנשקו. היא רוצה, אבל לא יכולה
כרגע מכהנת בלבנון ממשלה בחסות ארצות-הברית וצרפת. מבחינת ישראל זה מפנה חיובי. הממשלה הלבנונית רוצה להחזיר את המדינה לימיה הטובים, כשביירות הייתה דגם מוקדם של דובאיי, משופעת בכסף, בבילויים ובפתיחות תרבותית, והמתח בין העדות נשמר על אש קטנה. הממשלה מבינה שלא יהיה שיקום ללבנון כל עוד חיזבאללה מתקיים כארגון צבאי. ב-2024 היא חתמה על הסכם הפסקת אש, שהטיל עליה את האחריות לפירוק חיזבאללה מנשקו. היא רוצה, אבל לא יכולה.
היא לא יכולה משום שהצבא שלה חלש מדי ומפולג מדי: הוא לא בנוי למלחמה הפנימית שתפרוץ אם יסתער על מעוזי חיזבאללה. התוצאה טראגית להם ולנו: ישראל לא צריכה מלבנון הכרה, לא צריכה שלום, לא צריכה אהבה. היא צריכה רק את הדבר הזה: ששום רקטה, שום כטב"ם, לא יחצה את קו הגבול. ואת זה לבנון לא מסוגלת לספק.
או-קיי, אומרים בישראל. אם ממשלת לבנון לא מסוגלת לספק את מה שהתחייבה לספק, נלמד אותה לקח: חיל האוויר ישמיד את מה שנותר מהתשתיות האזרחיות בלבנון. נפציץ תחנות כוח: שיישבו בחושך; נשבית את נמל התעופה: שייכנסו למצור. מי שאומר את זה יודע שהשמדת התשתיות לא תשפר כהוא זה את ביצועי צבא לבנון. מה כן תעשה? תחזק את חיזבאללה.
הדאגה לתשתיות האזרחיות היא המקור לתוכנית הצרפתית. כדי למנוע מישראל להפציץ מקרון מציע משא ומתן: שרי החוץ של לבנון וישראל ייפגשו בפריז, יצטלמו איתו. ואז ידברו על כל מה שסוכם והופר מזמן, מהחלטה 1701 של מועצת הביטחון עד להסכם הפסקת האש מ-2024. כשמדברים שלום לא מפציצים, לא כשאמריקה וצרפת לוקחות את התהליך תחת חסותן.
הסעיף המקומם ביותר בתוכנית מתייחס ליוניפי"ל, כוח האו"ם. ב-48 השנים בהן הכוח מוצב בלבנון הוא לא עשה דבר כדי לבלום את ירי חיזבאללה. גם היום הוא לא עושה דבר: יותר מ-1,000 רקטות שוגרו לגליל, ובמוצבי יוניפי"ל לא שמעו ולא ראו. בהסכם הפסקת האש שנחתם לפני שנתיים הסכימו שתי המדינות להיפטר מהסוס המת הזה. הוא אמור להתחסל בשנה הבאה. בא מקרון, ומציע להטיל על יוניפי"ל את פירוק נשקו של חיזבאללה בדרום לבנון. הנמושה יהפוך פתאום לרמבו.
את חיזבאללה צריך לייבש. טוב אם הייבוש יתחיל מאיראן: בלי כסף, בלי נשק, בלי פטרון, האיום יפחת. כיבוש שטחים לא יעזור, גם לא מרדף נואש אחר החיזבלאי האחרון
את חיזבאללה צריך לייבש. טוב אם הייבוש יתחיל מאיראן: בלי כסף, בלי נשק, בלי פטרון, האיום יפחת. מדינות הנפט הערביות והממשל האמריקאי יוכלו לחזק את המוטיבציה של ממשלת לבנון ואת היכולות של הצבא. ישראל יכולה לעזור במודיעין ובירי ממוקד, כירורגי. כיבוש שטחים לא יעזור, גם לא מרדף נואש אחר החיזבלאי האחרון.
ראש מועצת מטולה דוד אזולאי חולם לשתות קפה במרג' עיון. כך אמר לי. החלום שלי הוא לשתות קפה במטולה - בטוחה, שלווה, הומה ממבקרים. מרג' עיון יכולה לחכות.
