מתוך אינספור מהדורות החדשות שהגיש ג'מאל ריאן בערוץ אל-ג'זירה, אני זוכרת במיוחד את המהדורה בינואר 2025, שבה דיווח על החלטת הרשות הפלסטינית לסגור את שידורי הערוץ בגדה המערבית. כעבור שעה עלה ריאן מחדש לשידור והשמיץ שש פעמים ברציפות את ההחלטה. כשזומן לבירור לקראת פיטורים אצל מנכ"ל הערוץ, הבהיר לו ריאן: "אני יליד הגדה המערבית, ואי אפשר לנתק אותי משורשיי. זאת חובתי הלאומית לבטא את רגשותיי". המנכ"ל, בן למשפחת השליט הקטארי, החליט לשמור על הכוכב. הפיטורים בוטלו.
לפני יומיים, בגיל 73, מת ריאן מהתקף לב. פניו היו מוכרות היטב גם אצלנו, אחרי שהגיש כל יום לפחות חמש מהדורות חדשות במשך 30 שנה ברציפות, בערוץ החדשות הקטארי.
כבר במשדר הראשון של אל-ג'זירה היה ריאן – ש"נגנב" מרשת BBC הבריטית – חד, מהוקצע ומקצועי מול המצלמות. בתום מהדורת הבכורה התקבצו עשרות עובדי הערוץ למחיאות כפיים סוערות, ומאז – מהפך בתקשורת הערבית.
בפעם הראשונה ערוץ ערבי שמראיין דמויות ישראליות בכירות. ריאן וצוות ההפקה לא עשו להם חיים קלים: הם העלו בהפתעה מרואייני נגד תוקפניים, הטיחו מילים חריפות, ולקחו את חופש הביטוי מהמרואיין "הציוני". את ישראל הקפיד ריאן לכנות "היישות הציונית". אני זוכרת את מירב לשם-גונן, אמה של רומי, עולה לשידור באל-ג'זירה במאמץ להביא לשחרור בתה החטופה מידי חמאס בעזה. ריאן וצוותו התחכמו והביאו מרואיין נגד תוקפני, וכשהמגיש לא התערב, האם ההמומה פוצצה את השידור.
חודשים ספורים אחרי שידור הבכורה, בנובמבר 1996, הרציתי באוניברסיטת תל-אביב על "תופעת אל-ג'זירה". למחרת התקשרו עורכי מהדורת החדשות בדוחא, והזמינו אותי להגיע לאולפן. כך הכרתי את ריאן, שהיה המלווה הצמוד שלי.
כבר יותר משנה שערוץ אל-ג'זירה הוסר מלוח השידורים הישראלי. מאז אפשר היה לצפות בו בדרכים עקיפות, ולעקוב אחר סגנונו המשתלח של ריאן נגד ישראל. בהמשך צירף גם את סעודיה ואיחוד האמירויות למילים החריפות.
בהזדמנות מסוימת, כשביקר בישראל, נפגשנו. כמו על המסך, הוא לא הפסיק לשאול, לתחקר. משפחתו, סיפר לי, הייתה בעלת קרקעות בשכונת שייח'-מוניס (רמת אביב) שנמלטה ערב מלחמת ששת הימים ולא הצליחה לקבל פיצויים
עד למותו הפתאומי ריאן היה הסמל של אל-ג'זירה. בהזדמנות מסוימת, כשביקר בישראל, נפגשנו. כמו על המסך, הוא לא הפסיק לשאול, לתחקר. משפחתו, סיפר לי, הייתה בעלת קרקעות בשכונת שייח'-מוניס (רמת אביב) שנמלטה ערב מלחמת ששת הימים ולא הצליחה לקבל פיצויים. "לילדיי אני אומר" – סיפר לי – "אל תפסיקו לחלום על פלסטין הגדולה. יום אחד זה יגיע".
ריאן האינטליגנטי היה יריב לא קל לעיכול. ב-30 שנותיו באל-ג'זירה הגיש מהדורות חדשות, פרשנויות, סרטי תעודה והדריך עיתונאים צעירים. משכורתו השנתית, גם במושגי העושר של קטאר, הייתה מן החלומות: 400 אלף דולר פלוס בונוסים.
היה מעניין לשוחח, להתכתב, להתמודד עם טיעוניו. את ראש הממשלה נתניהו הוא כינה "הפושע", ולצד זאת הפגין סקרנות עצומה לחיים בישראל, להישגים האקדמיים, למוחות המבריקים. הוא דיבר בקנאה על הקיבוצים וטען ש"חייבים להעתיק את המודל הזה לשטחי הגדה".
ריאן היה רחוק מאוד מתרחישי עתיד מסוג חדש באזור המסובך שלנו. כשנשאל פעם מה ההישג הגדול בחייו, השיב בלי למצמץ: לא כסף, אפילו לא המשפחה. רק ערוץ אל-ג'זירה.
