המזרח התיכון, בהגדרתו הרחבה, הוא ביצה טובענית. ברית המועצות האדירה ניסתה לחסל את שלטון המוג'הידין באפגניסטן. לאחר קרוב לעשור ולמיליון הרוגים – היא התקפלה ויצאה. ארה"ב נכנסה לשם עם תמיכה אדירה מבית, בעקבות מתקפת הטרור ב-2001. גם היא קיפלה את הזנב. השלטון חזר בדיוק לידי אלה שאותם ארה"ב ניסתה לעקור. ישראל ניסתה שוב ושוב לעקור את החמאס מהרצועה ואת החיזבאללה מדרום לבנון. היו הצלחות. לא היה ניצחון מוחלט. המחיר בחיי אדם והלחץ הבינלאומי עצרו את ישראל.
שום דבר הוא לא אותו דבר. אבל נדמה שההערכה שיהיה אפשר לחסל את שלטון האימים של האיאתולות בהפצצות מן האוויר - תוך שבועות בודדים - הייתה אופטימית מדי. איראן הרבה יותר מפותחת ממה שהייתה אפגניסטן, ולכן גם פגיעה הרבה יותר. היא עמוסה במטרות שניתן לחסל מהאוויר. העבודה נמשכת מדי יום ביומו. אבל גם פגיעה קשה בואכה אנושה לא מובילה להחלפת המשטר ולא לכניעה. לאחר שבועיים וחצי של הפצצות, וטענות על חיסול חילות הים והאוויר, ולאחר הכרזות יומיות על חיסול רוב המשגרים ורוב הטילים הבליסטיים, איראן עדיין מסוגלת לשגר רקטות וטילים לכל מדינה במזרח התיכון.
בכל רגע נתון יכולה איראן להחמיר את הפגיעה בשדות הנפט והגז של כל מדינה באזור. ומדי פעם היא מצליחה לפגוע. איחוד האמירויות סובלת יותר מכולן. גם קטאר חוטפת, למרות שמדובר במדינה האיסלאמיסטית ביותר, למרות שיש לה בעלות משותפת עם איראן על שדה הגז דרום פארס, הגדול בעולם. איראן אולי מוכה וחלשה, אבל היא הגיעה מוכנה למערכה. היא מסובבת את כל העולם על האצבע הקטנה בתחום האנרגיה. המעצמה הגדולה בעולם נאלצת לבקש סיוע ממדינות נוספות כדי לפתוח את מצרי הורמוז, ששולטים בנתיב המעבר של כחמישית מתפוקת האנרגיה העולמית. אבל הן מסרבות להיכנס לביצה.
וזה עוד לא הכל. משום שעדיין לא הגענו ליכולת של איראן לגרום לפגיעה החמורה הרבה יותר ברוב שכנותיה. עם המשגרים, הטילים והכטב"מים שעדיין יש לה, יכולה איראן לפגוע במתקני התפלת המים של מדינות המפרץ. "מים חיוניים אף יותר מנפט וגז במזרח התיכון", טען ה-CNN לפני ימים אחדים. מדובר ב-400 מתקני התפלה לאורך החופים, שמספקים כתשעים אחוז ממי השתייה בבחריין, איחוד האמירויות וקטאר, שבעים אחוז בסעודיה, ותשעים ותשעה אחוז בכווית. ואם חלילה זו תהיה לא רק מלחמה על חידוש אספקת הנפט, אלא על מתקני התפלת המים – האסון שעלול להתרחש יהיה הרבה יותר גדול.
לרגע קטן היה נדמה שמלחמת המים מתחילה. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, טען לפני עשרה ימים ש"ארה"ב ביצעה פשע בוטה ונואש בכך שתקפה מתקן התפלת מים מתוקים באי קֵשְם ... ארה"ב קבעה תקדים, לא איראן". ארה"ב הכחישה
לרגע קטן היה נדמה שמלחמת המים מתחילה. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, טען לפני עשרה ימים ש"ארה"ב ביצעה פשע בוטה ונואש בכך שתקפה מתקן התפלת מים מתוקים באי קֵשְם ... ארה"ב קבעה תקדים, לא איראן". ארה"ב הכחישה. אפשר וצריך להאמין לה. היא לא רוצה להיכנס למשחק המסוכן הזה. למחרת טענה בחריין שאיראן פגעה באחד ממתקני ההתפלה שלה. מדובר במטרות קלות, משום שכולן ממוקמות על החופים שמול איראן. מאז לא היו פגיעות נוספות. בינתיים זה נעצר. אלא שהיד של איראן על ההדק. ואם חלילה היא תלחץ עליו – כל מה שקרה עד עכשיו יחוויר לעומת האסון הרב-זירתי שעוד עלול להתרחש.
הנה לנו נקודת תורפה – מצרי הורמוז. ולצדם הבטן הרכה – מתקני התפלה. כך שארה"ב וישראל פגעו בתשתיות, בחיל האוויר, בחיל הים, בתעשיית ייצור הנשק, אבל איראן נכנסת עכשיו למודל של ארגון טרור. זה לא הכוח שיש לה לעומת הכוח של ארה"ב וישראל. זה הכוח שלה להזיק. והוא אדיר. היא כבר חוסמת את מצרי הורמוז. ואפשר להניח שיש לה מספיק חימושים כדי לגרום לתופת האמיתית שתשנה את כל כללי המשחק - פגיעה במתקני ההתפלה, שהיא פגיעה בלתי קונבנציונלית במדינות המפרץ. ובכל מקרה – החזרת שדות הנפט והגז לשימוש הרבה יותר קלה מתיקון מתקני המים.
על הרקע הזה, הצהרות הרהב של יותר מדי מנהיגים, גם אצלנו, הן בעיקר בומרנג. משום שכדי להתמודד עם המסוכנות האיראנית, עם עוצמת החולשה, יש צורך בסבלנות. יש צורך בהתשה. יש צורך בשחיקה של הסכנה. אין זבנג וגמרנו. הצהרות הרהב יוצרות ציפייה מוגזמת לסיום מהיר. זה היה קשה באפגניסטן, גם ללא הבטן הרכה, וזה קשה יותר מול איראן, שעלולה לעבור מחסימת מצרי הורמוז לפגיעה במתקני טיהור מים. וזה קשה מול החיזבאללה, משום שמה שישראל לא הצליחה לעשות שנתיים תמימות ברצועה, היא לא תצליח גם בעוד חודשיים בלבנון. יש מה לעשות. אבל נא לעצור את הסטופרים. הם לא מסייעים למלחמה. הם רק פוגעים בה.
