זה לא היה החיבוק שמשך את תשומת הלב. כי בואו, זה לא כזה אינטימי להניח יד על גב של מישהו, וגם חיבוק הוא לא אירוע יוצא דופן – גברים מתחבקים היום כל הזמן. אבל זה לא היה זה. אלה היו כפות הידיים שנפגשו באיזה אקט ענוג, כשברקע כמעט ניתן היה לשמוע את הכינורות מנגנים את שירם היפה של עלי מוהר ויוני רכטר: "תן לי יד/אין לי מלבדך עוד בית/אין לי מלבדך עוד אף אחד/תן לי יד".
אני מודה שהתעמקתי השבוע בסצנה הזאת מעל הנדרש. כמעט שנה חלפה מאז הנתק הכפוי בין נתניהו ויועצו הקרוב יונתן אוריך. לפני ארבעה ימים, בעקבות הסכמות עם הפרקליטות שאוריך יוכל לחזור ללשכת ראש הממשלה – הם נפגשו שוב. "ביבי, תהיה זמין, אני בדרך", כתב אוריך בטוויטר, שזו כנראה הגרסה העדכנית ל"אתה ער"?
וביבי היה ער. וזמין. ואפילו חיכה לאוריך מחוץ ללשכתו, כי מה זה בשבילו יועץ אסטרטגי, איש סוד, שחשוד בין היתר שבזמן מלחמת 7 באוקטובר קיבל כסף מגורמים קטאריים והדליף חומרים ביטחוניים רגישים. הוא בז למי שרואה בחזרתו של אוריך משהו לא מוסרי. הוא מזלזל בחשדות נגד יועצו, הם לא מזיזים לו. השאלה הרלוונטית מבחינתו היא אחת: מה הוא, אוריך, שווה בשבילי.
אז מי אמר שנתניהו לא רגיש? מתי ראינו אותו מחזיק בידו של מישהו ממקורביו, ככה, יד ביד. ראינו אותו כשידו בתוך ידה של שרה, אשתו. עולים למטוס, פוסעים על שטיחים, מגיעים לקבלות פנים – תמיד מחזיקים ידיים. אבל איך לומר? פחות אמין. היה ברור שהם יכלו להיות רגע קודם בעיצומה של מריבה, אבל ברגע שהמצלמות נדלקו הם אחזו ידיים כאילו חייהם תלויים בכך.
ואילו כאן זה סיפור אחר לגמרי. אף אחד לא כפה על נתניהו לאחוז בידו של אוריך. זה לא כתוב בשום הסכם ביניהם. ובכלל, מי הולכים היום יד ביד חוץ מאב ובנו, או שתי ילדות בנות שש? באחיזה הזאת יש אמירה. יש אינטימיות. וגם אם זה היה בנימין שלקח את ידו של יונתן, או יונתן היה הראשון לאחוז בידו של בנימין - יש לזה משמעות.
אם כל הסצנה הזאת היתה מתרחשת בחדר סגור ולא לאור המצלמות, יכולנו לחשוב ככה. אבל כשכל זה מופץ בכל הרשתות – זה מעלה שאלות. נתניהו לא שגרתי. חברי. חם. האיש שמתרחק מחברים שלו כשהם נשרפים כדי שלא ישרפו גם אותו - יוצא מגדרו ומגבה את אוריך מול כל העולם. האם יכול להיות שנתניהו באמת אוהב את אוריך? האיש שהוליד אותו כפוליטיקאי חדש אל תוך עולם הטכנולוגיות, הרשתות החברתיות, הסרטונים, הווטסאפים, אל הפוליטיקאי שהוא היום. שבנה תקשורת אלטרנטיבית ומנגנון שכנוע סופר-אפקטיבי מול הבייס שלו, יכולת שליטה מול הליכוד באופן שהוא יכול לחסל פוליטית וציבורית כל אחד. הוא לא צריך לעשות כלום. לא לבקש, אפילו לא לתת הוראה. זה עובד מעצמו.
או שאולי אוריך פשוט יודע יותר מדי. ובתור שכזה, הוא עמד יפה במבחן, לא נשבר ולא הפליל את נתניהו כמו ניר חפץ בזמנו, או אחרים שידעו יותר מדי והפכו לעדי מדינה
או שאולי אוריך פשוט יודע יותר מדי. ובתור שכזה, הוא עמד יפה במבחן, לא נשבר ולא הפליל את נתניהו כמו ניר חפץ בזמנו, או אחרים שידעו יותר מדי והפכו לעדי מדינה. אולי נתניהו מחבק אליו את מי שיכול להפילו. במילים אחרות: נתניהו לא הפך את עורו. הוא עדיין האדם הקר, הלא-חברי, והלא מפרגן, אבל מחושב ודואג לעצמו. קודם כל לעצמו.
וייתכן ששני הדברים נכונים: שחלק מנתניהו באמת מרגיש כלפי אוריך כמו איזה בן שחזר לחיקו של אבא, בן שיודע איך להתנהג ולא צריך להגלות אותו למיאמי. וחלק פוחד ממנו, ממה שהוא יודע, מהאפשרות שיישבר מתישהו, ולכן יש לשמור עליו קרוב, וחם, ודואג, ואסיר תודה.
בכל מקרה, זה עובד. משהו השתנה מאז שאוריך חזר. זה הסרטון החברי והמגבה עם אוריך מול הבייס שלו. זה הפסלון של "באגס באני" שניצב מאחורי נתניהו בזמן ההצהרה שלו על חיסולו של עלי לאריג'אני, כאילו הבובה הזאת היא האישיו העיקרי במשפטו של נתניהו, בעוד שהאמת היא שהמתנה הזאת בכלל לא נמצאת בכתב האישום.
וזה הסרטון עם הבריסטה היפה מבית הקפה בסטף, שכבש את כל העולם. אם מתעמקים בסרטון, בקושי רואים אותה. אולי לשבריר שנייה. אבל זה הפך לניוז, כי יש מי שיודע איך לעשות את זה. והנה, שוב כל דבר שקשור לנתניהו הוא חם, מייצר רייטינג. אפילו משעשע.
אוריך "איז בק אין טאון" - וזה מורגש. בעיקר בכל מה שקשור להסטת תשומת הלב מהדברים שלא נוחים לנתניהו. כמו מסיבת העיתונאים המבישה שבה התעסק בעיקר במשפט שלו ולא במלחמה, כי זה הרי מה שחשוב באמת: מצבו המשפטי והיכולת שלו לחלץ את עצמו מאימת הדין. לא המלחמה שהולכת ומתמשכת ופחות רואים את סופה או מבינים את מטרותיה. אזרחים מותשים שהפכו את לילותיהם לימים, שמטורטרים מהבית לממ"ד כשמוסדות החינוך סגורים מי יודע עד מתי, שואלים יותר ויותר שאלות שלא נשאלו קודם. עוד פגיעה ישירה, עוד הרוגים, עוד פצצת מצרר שפוגעת ביותר זירות. והכל בשידור חי. עם שלם ער ועוקב.
ובינתיים בכנסת, במקום לפנות הכל ולהתרכז במלחמה ובצרכי האזרחים, מעבירים מיליארדים לחרדים כדי שיצביעו בעד התקציב, וההפיכה המשטרית חוזרת דרך הדלת הקדמית, בלי שום בושה, בלי שום ניסיון לטשטש
ובינתיים בכנסת, במקום לפנות הכל ולהתרכז במלחמה ובצרכי האזרחים, מעבירים מיליארדים לחרדים כדי שיצביעו בעד התקציב, וההפיכה המשטרית חוזרת דרך הדלת הקדמית, בלי שום בושה, בלי שום ניסיון לטשטש. כאילו אלה לא היו נתניהו ושופריו שנזפו ביועצת המשפטית לממשלה, כשעסקה לפני שבועיים, בזמן המלחמה, בתשובה לבג"ץ בעניין הדחת בן גביר. וכאילו אמש לא עתר הליכוד לבג"ץ נגד שופט העליון נעם סולברג, בדרישה לבטל את מינויה של היועצת המשפטית של וועדת הבחירות, יפעת סימינובסקי.
בתי הזיקוק בחיפה בוערים, עוד לילה של ירי עצים מצפה לנו, ונתניהו עסוק בבחירות.
