הם לא מפסיקים עם הצהרות הרהב, כך שמישהו צריך לספר להם את האמת. אנחנו כבר מזמן לא בעידן הניצחונות הגדולים. מעצמות לא מנצחות. גם מדינות חזקות לא מנצחות. בשבועות האחרונים זו המלחמה נגד איראן. לא יהיו בה מנצחים, גם אם נגרם לאיראן נזק שעולה על טריליון דולר. החיזבאללה לא יפורק מנשקו, גם אם ישראל כ"ץ יעבור לחמש הצהרות ביום במקום חמש בשבוע.
מדובר בעידן חדש. כבר למעלה מארבע שנים מנסה רוסיה, שעדיין נחשבת למעצמה, להכניע את אוקראינה. היא לא מצליחה. ארה"ב מפציצה את איראן, אבל אם המשטר שם יקרוס – זה יהיה בעיקר בזכות התקוממות עממית. הפצצות יכולות לסייע. לא לנצח. אפשר לגרום להרס אדיר של תעשיות, של אמצעי ייצור מלחמה, אפילו של תשתיות – אבל זה לא ניצחון. מנהיג המעצמה החזקה בעולם הודה למעשה שהוא לא מתכוון, וכנראה לא יכול, לפתוח את מיצרי הורמוז, וגם לא לשלוף את האורניום. אבל מה זה חשוב - הוא הכריז על ניצחון.
1 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בעדכון על המלחמה עם איראן בבית הלבן
(צילום: Alex Brandon / POOL / AFP)
אין צורך ללכת רחוק מדי. ישראל היא מעצמה אזורית, אפילו עולמית התרברב נתניהו, בעוד נאום שבו נדמה לו שמילים יוצרות מציאות. ישראל היא אולי מעצמה, אבל בסגנון העידן החדש. מעצמה כמו רוסיה. כמו ארה"ב. שנתיים נלחמה ישראל בחמאס. שנתיים. לא היה שם ניצחון ובוודאי לא מוחלט. הרי זה היה ברור מלכתחילה – והדברים נכתבו בטור הזה בערך מהיום הראשון למלחמה – שלא מדובר רק במלחמה, אלא גם במערכה. וזה היה ברור שהלחץ הבינלאומי, שכולל עצירת משלוחי נשק, הוא חלק מהמערכה. והיה ברור שהשפל המדיני בוא יבוא – והוא אכן הגיע במלוא עוצמתו. אבל האסטרטג הגדול שהוביל אותנו ל-7 באוקטובר מתעקש לא להבין. הוא החליף את הניצחון במילים על ניצחון. החמאס עדיין שולט בקרוב לחמישים אחוז מהרצועה. הוא חלש. הוא מוחלש. הוא פגוע. אבל הוא על הרגליים. ניצחון?
זה לא התחיל בעימותים האחרונים. בריה"מ הגדולה לא ניצחה באפגניסטן. היא שקעה שם בבוץ, עשור שלם, וקיפלה את הזנב. רוסיה לא למדה את הלקח ופלשה לאוקראינה, וסובלת מכאלף הרוגים מדי יום. ארה"ב נכנסה בדיוק לאותו בוץ כדי לסלק את הטליבאן, ולאחר כמעט שני עשורים הפקירה את השלטון בדיוק לאותו טליבאן.
כמעט כל מה שאמר נתניהו נכון: חיסלנו. השמדנו. פגענו. אבל זה לא ניצחון. הצפון עדיין תחת מטחי אש ללא הפסקה, אבל ההצהרות על ניצחון חשובות יותר
גם אצלנו יש נאומי רהב. לאחר הפסקת האש עם החיזבאללה, בנובמבר 2024, אמר נתניהו: "זה כבר לא אותו חיזבאללה. החזרנו אותו עשרות שנים אחורה... השמדנו את מרבית הטילים והרקטות שלו". עברה קצת יותר מחצי שנה, ובראיון לאילה חסון, עם סיום "עם כלביא", אמר נתניהו: "חיזבאללה קרס. ברגע שחיזבאללה קרס, התנועה הזאת בעצם נפלה על ברכיה. אנחנו בדרך לניצחון ענק". ובשבוע שעבר, שוב, הכריז נתניהו על ניצחון גדול ואדיר מול איראן ומול החיזבאללה. "ישראל היא כבר לא רק מעצמה אזורית. היא מעצמה עולמית". כמעט כל מה שאמר נתניהו נכון: חיסלנו. השמדנו. פגענו. אבל זה לא ניצחון. הצפון עדיין תחת מטחי אש ללא הפסקה, אבל ההצהרות על ניצחון חשובות יותר. לא רק נתניהו, אלא רבים וטובים, גם מצביאים ופרשנים, מתקשים לעכל שאנחנו בעידן אחר. אז למה, לעזאזל, לחזור על אותם הבלים?
הדברים הללו לא נכתבים כדי לרפות ידיים. הם נכתבים דווקא משום שמיגור ציר הרשע על כל שלוחותיו הוא חובה. אבל כאשר מבטיחים לתושבי הצפון את פירוק החיזבאללה מנשקו – גורמים להם לתסכול וגם למפח נפש לאומי. הצהרות רהב על ניצחונות לא מחזקות את החוסן הלאומי. הן פוגעות בו.
