דווקא למול סכנה אמיתית של יכולת איראנית לייצר פצצת גרעין תוך זמן קצר, והערכות בסבירות בינונית, אם לא למעלה מכך, שכעת יהיה לה אינטרס לרוץ ולהרכיב נשק אטומי, נתניהו שהיה הדובר הבולט של האיום הקיומי הגלום בנשק הזה לישראל, ומי שבמידה רבה, לפעמים אף בצדק, שם אותו על מפת העולם, עושה כעת את הכל כדי להדחיק את הסכנה ולהעלים את הפרטים.
המלחמה האיזורית הגדולה מסוגה שמטלטלת בחודש וחצי האחרונים את המזרח התיכון והמפרץ הפרסי וגולשת לקראת משבר אנרגיה וכלכלה עולמיים, מתחילה שם, במאמץ של איראן להגיע קרוב מאוד לנשק גרעיני, ובאופן שבו הדבר נתפס בידי ישראל, בראש ובראשונה בידי נתניהו כסכנה קיומית. שורשי הפרויקט הגרעיני של איראן בשנות התשעים הם שהחלו את מלחמת הצללים, ובמקביל את מלחמת הפרוקסי ופתחו עוד ועוד חזיתות, קרבות חשאיים יותר ופחות ושינאה לאומית, עדתית ודתית יוקדת בכל מקום.
ראשית כל הייתה שם הסכנה הגרעינית, ובמידה מסויימת - ופחותה בהרבה - זו הגלומה בטילים הבליסטיים, היא זו שעומדת בייסוד "דוקטרינת בגין" שאסור לתת למדינה שקוראת להשמדת ישראל את האמצעים, או אפילו את הפוטאצינאל לייצר את האמצעים להביא השמדה שכזו.
כמו בסרט מתח
כרגע כולם עוסקים בגורל הנווט האמריקאי הנעדר, ובעת כתיבת שורות אלה הדרמה מתקרבת לשיאה. עוד מעט יתחילו הדיווחים מוטרפים לסתום את הרשת ואת אמצעי תקשורת. מערכה קרקעית רחבה בהשתתפות כוחות עצומים מכל כיוון, כפי שטראמפ איים כל הזמן. אבל כרגע מדובר על משהו שטראמפ ממש לא היה נכנס אליו מרצונו.
זוהי דרמה אמיתית, מהסוג שמזכיר לכל אחד סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה מגה-פופלריות וספרי מתח מצליחים, משהו שבין עלילת "הומלנד", שבמרכזה נפילה בשבי של חייל אמריקאי שיצא להילחם למען העולם החופשי לבין אינספור סרטים בהם האיום המפחיד את הצופה הוא עצם הנפילה בשבי, על כל הסבל והסכנה הכרוכים בה. משהו שכל אחת ואחד לא רק יכול להרגיש את הצמרמורת המחלחלת בו, כלומר בנווט שמסתתר עכשיו אי-שם, פצוע, בודד ומייחל לעזרה. אלא גם לחשוב מה הייתי עושה במקומו? האם הייתי חזק ופיקח מספיק? האם הייתי נותן להם לקחת אותי בשבי.
מצד אחד הפחד מהשבי, ומצד ששני העלילות המורכבות של טום קלנסי, הכוללות מלחמות עולם והתגוששויות גלובליות, וגם את זירת הקרב, עדיף עמוק-עמוק בשטח האויב, עם היחידות המיוחדות של צבא ארה"ב, עדיף "צוות 6" של כוח דלתא, אלה שחיסלו את אוסמה בין לאדן, מגיעים בטיסה נמוכה או ברכבים מוסווים, ודוהרים לעבר היעד מתוך ידיעה שפתיל חייו הולך ומתקצר, גם כי האיראנים עושים בדיוק את אותו הדבר, רק מהצד השני.
הניסיון הישראלי המר
ביום שישי, כשהטייס חולץ, בזכות מעגל אש תופת שיצרו עבור המחלצים ועבורו, והובהל במצב קשה מאוד לבית החולים, היו בצה"ל, ובמיוחד בחיל האוויר, אנשי מילואים מנוסים, מהטובים שיש לישראל ולחיל, שהביטו במסכים המשותפים עם הכוחות האמריקאים וראו אותם מחפשים בקדחתנות אחרי הנווט. באופן טבעי, כמעט בלי שליטה על מוצא פיהם, שניים מהם אמרו "חום הגוף", "רון ארד" והוסיפו "רק שלא יקרה שוב". הם ייעצו לאמריקאים ללמוד מניסיון הפרשה הטרגית ההיא ולהפעיל מקסימום כוח ואמצעים ב24- שעות הראשונות לפתרון הבעיה. כי מה שלא ייפתר עכשיו, יבוא על פתרונו, אם בכלל יבוא, בתמורות ובמשאבים גדולים בהרבה.
האמריקאים לא היו זקוקים לשכנוע. מי שמכיר את המציאות האמריקאית של היום יודע שנפילה של טייס בשבי האיראני תכבוש את מרכז השיח של הציבור האמריקאי עד כדי להשפיע ואף לשנות את התמונה כולה. כשפתאום יש פנים ושמות לכישלון ולאמירות הריקות על עליונות אוויריית מוחלטת וקריסת הצבא האיראני.
מוטיבציה לא הייתה חסרה לאמריקאים, אבל מודיעין ומשאבים ומידע נוסף היו חסרים מאוד, מסיבות שעוד יתבררו בימים הבאים.
וישראל באה לסייע. "אם המבצע יצליח" אומר גורם בכיר המעורה בפרטים, אז ארה"ב חייבת לישראל ביג טיים, ובכל מקרה תהיה אסירת תודה על הסיוע במקום הנכון. ישראל פתרה בעיה טכנו-מבצעית שאיפשרה לצאת לדרך, והיא מסייעת מהאוויר, בלי כוחות קרקעיים, "כי היה ברור לאמריקאים שלא נוכל לשלוח חיילים להסתכן כדי לחלץ טייסים שלהם, כמו שלא היינו מבקשים את ההיפך", אומר הגורם.
הלוואי ויצליח. ובכל מקרה הוא מדגיש את עומק שיתוף הפעולה שיצרה מלחמה משותפת, מהגדולות שהיו בעשורים האחרונים, עם סינכרון חסר תקדים. זהו תיאום ויחסים חשובים אסטרטגיים מהמעלה הגבוהה ביותר.
צבא עצום וגמלוני
אירוע נפילת המטוס, כנראה בשל ירי טיל איראני, הוא אירוע רע. והוא הופך לרע מאוד כשמתברר שיש עוד שלושה מקרים של פגיעה קשה בכלי טיס אמריקאים במהלך 24 שעות בסוף השבוע. זהו צירוף מקרים מוזר, שיכול להעיד על בעיה רחבה יותר. לדברי בקיאים בנושא - הוא אכן מעיד על צבא שמזמן לא התנסה בלחימה מהסוג הזה, שהתכונן למלחמה של ימים ספורים והיה בטוח שתוך זמן קצר מפילים את המשטר. צבא עצום וגמלוני, לא מתוחכם ולא מפתיע, שלא התכונן לסגירת המצר, ובעיקר - לא ידע לספק לבית הלבן את היכולת לקיים את התנאי המקיים למערכות היחסים האסטרטגיות שבין אמריקה למדינות המפרץ.
מדינות המפרץ התיישרו פעמים רבות לפני האינטרס האמריקאי בתמורה להבנה ולהבטחה, לעיתים בהרבה מילים בכתב, שארה"ב, השוטר של העולם, תגן עליהן
מדינות המפרץ התיישרו פעמים רבות לפני האינטרס האמריקאי בתמורה להבנה ולהבטחה, לעיתים בהרבה מילים בכתב, שארה"ב, השוטר של העולם, תגן עליהן. מדינות שקמו מתוך רווחה כלכלית ורצון לבנות עולם חדש ושלו עם אואזיסים במזרח התיכון, ולא כאלו שמקדישות את כל המשאבים שלהן לטובת הצבא.
ארה"ב כשלה ביכולתה להגן עליהן, ודווקא במלחמה שהיא קבעה את תאריך הפתיחה שלה ושהיו לה חודשים להיערך לקראתה. גם להן היו, אבל בסוף הן סומכות עליה. מלחמה שארה"ב מחלקת את הנטל הצבאי עם מעצמה כישראל, מלחמה שמתנהלת כמו התחזיות בספרי הבסיס לאסטרטגיה איראנית במקרה ותותקף מאז אמצע שנות התשעים לכל המאוחר, כולל סגירת מצר הורמוז וירי לא רק על מטרות צבאיות אמריקאית במפרץ, אלא גם על מטרות אזרחיות במטרה לגרום לכמה שיותר נזק למשק האנרגיה של המדינות הסוניות, שיכולות לטלפן תמיד לטראמפ ולהכריח אותו לסיים את הסיפור. לגבי הלחץ עוד מוקדם לדעת, אבל כן ברור הכישלון המוחלט של ארה"ב גם להגן עליהן.
ארה"ב נכשלה לפחות עד עתה, בניסיון ליצור הרתעה אפקטיבית נגד איראן. האיראנים בחרו בטקטיקה הפוכה. על הפעלת כוח הם מפעילים יותר כוח ולא נרתעים ממה שהם עוברים ומהסכנה לחיי ראשי המשטר. בקרב הזה, שבו לא היססו לסגור את המצר, אין לטראמפ או לנתניהו תשובה על האתגר.
ואם היו עושים הסכם ברוח הסכם הגרעין של 2015, אז בשביל מה הייתה כל המלחמה הזו, אם חזרו לנקודת ההתחלה?
נתניהו וחבורתו אמרו שיש שותפות שוות זכויות עם טראמפ, אבל העובדה היא שישראל לא רק שאינה מעורבת בקביעה מתי ואיך תסתיים המלחמה, קביעה שיש לה השפעה דרמטית עלינו, אלא שישראל אפילו לא יודעת מתי ואיך זה קורה, והיא נאלצת להשתמש במודיעין שנאסף מאיראן.
וכפי שמסכם גורם ביטחוני: ה"מצב הזה של חולשה כה בולטת של הצבא האמריקאי עלול לעודד מדינות כמו רוסיה ובעיקר סין לשקול יותר ברצינות שימוש בכח להשיג יעדים בלי חשש מהענק הרדום".
