תחושה כבדה של חוסר שביעות רצון ירדה על העם בישראל ביום רביעי בבוקר, כשנודע להם שבעת לילה נחתם הסכם הפסקת אש בין ארה"ב לאיראן. חוסר שביעות רצון זו אולי מילה קטנה לתאר את תחושת ההחמצה שפשתה גם בקרב הביביסטים, ששיווקו את נחיצות המלחמה ולא שאלו שאלות בעניין יעדיה, ועכשיו ייאלצו להצדיק את עצירתה המוקדמת, להסביר את הישגיה שאין להם מושג מהם, ולגשר על פער בלתי ניתן לגישור בין מה שהובטח לבין מה שקיבלנו.
בדיוק כמו המחנה השני: אלה שפקפקו מהרגע הראשון ביציאה למלחמה, בתוצאותיה ובהשלכותיה, שאחרי 40 יום של התמודדות קשה עם אירועי המלחמה מרגישים שרימו אותם. לא רק שהאזרחים בעורף ננטשו ונזנחו ע"י ההנהגה – השתמשו בהם כמו ברווזים במטווח, התעלמו מצרכיהם הבסיסיים כמו מיגון, חינוך, כלכלה, תחבורה – העורף הפך לנטל. נהגו בנו כאילו אנחנו שקופים, בלתי רלוונטיים למלחמה הזאת שמתנהלת מעל לראשינו, כשכל ביקורת עניינית או שאלות לגיטימיות, הושתקו תחת הסיסמה: "אתם מחלישים".
1 צפייה בגלריה
(צילום: lev radin/shutterstock, AP, חיים גולדברג/פלאש 90, SATELLITE IMAGE ©2025 MAXAR TECHNOLOGIES / AFP, Getmilitaryphotos/shutterstock, REUTERS/Alexander Cornwell)
כדי לקבוע אם המלחמה הייתה מוצלחת, אם הגענו להישגים, ואם החזרנו גם הפעם את האויב שנים רבות אחורה - צריך זמן. כמו שאחרי מלחמת איראן הראשונה גילינו רק אחרי שמונה חודשים ששום דבר מדברי הרהב של נתניהו לא היה נכון. כמו שהיינו צריכים עוד עימות עם חיזבאללה כדי להבין שהם לא חוסלו, מוטטו, רוסקו, אלא עומדים על רגליהם ועדיין מצליחים להרוג בנו ולגרום להרס רב. וכמובן גם כמו במלחמה עם חמאס, שלא רק שהוא שולט ברצועה – הוא גם הולך ומתעצם בזמן שאנחנו עסוקים בזירות אחרות.
אווירת החמיצות, או ההחמצה, נכונה או לא, נגרמה בגלל ערימת השקרים והיעדים הבומבסטיים, מול ההישגים בפועל. כדי להבין את תוצאות המלחמה אנחנו צריכים פרספקטיבה, או חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית – מה שאין אצלנו. אבל לפני הכל, אנחנו צריכים לשמוע דברי אמת. ומה ששמענו מתחילת המלחמה זו העלמה, הסתרה מוחלטת של מה שקורה, שהפכה כבר לשיטה אצל ראש הממשלה.
כדי לקבוע אם המלחמה הייתה מוצלחת, אם הגענו להישגים, ואם החזרנו גם הפעם את האויב שנים רבות אחורה - צריך זמן. כמו שאחרי מלחמת איראן הראשונה גילינו רק אחרי שמונה חודשים ששום דבר מדברי הרהב של נתניהו לא היה נכון
אני אישית לא מאמינה כבר שנים לאף מילה של נתניהו. הוא יצר מצב שבגלל מדיניות השקר הקבועה שלו והצגת יעדים בומבסטיים ומוחלטים, ההישג, אם ישנו, תמיד נראה עלוב ובלתי מספק. שידור או שיכתוב ההצהרות המוקלטות שלו הפכו בעיני לביזיון. אין שום תירוץ לכך שהוא יכול להעביר בכל שעה הצהרה שקרית ללא נוכחות עיתונאים, תשדיר בחירות שלא מועיל ולא מוסיף לציבור דבר.
אמת? אמת לשעתה?
אבל האם דובר צה"ל דובר אמת? האם הכתבים הצבאיים אומרים אמת, אמת לשעתה, או שאולי הם משרתים את המקורות שלהם? האם הפרשנים, אנשי צבא לשעבר, יודעים על מה הם מדברים? מה שבטוח, שלאף אחד מהפרשנים, הכתבים ואפילו הפוליטיקאים, אין מושג כרגע מהן תוצאות המלחמה, ומבחינה זאת ייתכן שהמלחמה הייתה מוצדקת אבל לא הושג בה דבר, או טעות איומה שהביאה להישג שאין לו תקדים.
התוצאה היא שהאווירה הכללית היא של חמיצות שנובעת מחוסר ידיעה, אבל גם מהפער הבלתי נסבל בין הרהבתנות, הברברנות, הגאוותנות, והצגת מטרות בלתי ניתנות ליישום - לבין התוצאות בפועל. מי שמניח רף גבוה ובלתי אפשרי, שלא יתפלא שההישג ייראה תמיד חסר וחלקי. וכשמישהו מבטיח את מיטוט השלטון, חיסול היכולת הגרעינית, ריסוק המערך הטילי והתנתקות מהפרוקסיז – ברור שכל דבר ייראה ככישלון, גם אם יש תוצאות טובות.
מה שנתניהו לא יכול להעלים או לעוות, זו הנחיתות המדינית והאסטרטגית שאנחנו נמצאים בה בעקבות המלחמה. כי למרות שאנחנו הקורבן מס' 1 והמדינה המאויימת ביותר בעולם, אין לנו שום מעמד אמיתי בתהליך. נכון שבמסגרת מדיניות ההסתרה אין לדעת אם היינו שותפים בכל המגעים, כמו שנתניהו ניסה לתאר. מה שבטוח הוא שלא היינו חלק מההסכם שלשום, ושטראמפ עידכן את נתניהו שעות ספורות לפני ההודעה הפומבית. עידכן. לא התייעץ.
כרגע אין לנו מושג באיזו מידה הובטחו התנאים ההכרחיים של סילוק החומר הבקיע, חיסול היכולות הבליסטיות וניתוק הקשר עם הפרוקסיז. האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל לא בידינו, אלא בידי מדינה אחרת שיש לה מערכת אינטרסים משלה. והסכנה היא מהסדר אמריקאי-איראני שלא יביא להשגת האינטרסים שלנו, אלא נושאים שמעניינים את הממשל האמריקאי. וכל זה תוך הסרת הסנקציות מעל איראן, שעד כה היו האמצעי האפקטיבי ביותר כלפיה.
נקודת שפל
עוד משהו שנתניהו לא הצליח להעלים הוא ההידרדרות לנקודת שפל נוספת ביחסים עם ארה"ב. מעמדו של טראמפ בשפל. הלך הרוח הכללי הוא שנתניהו דירדר את טראמפ למלחמה שלאמריקה אין שום אינטרס בה, וכל תקיפה של ישראל בלבנון, נתפסת כניסיון ישראלי לטרפד את ההסכם, מה שהביא אתמול את טראמפ לבקש מישראל להאט את קצב התקיפות בלבנון, ולנתניהו להגיב על קיום משא ומתן ישיר עם ממשלת לבנון. והנה, מה שנתניהו לא עשה במשך שנה וחצי, טראמפ גרם לו לעשות בשיחה אחת. דוגמה טובה לכוח שיש לאינטרס האמריקאי עלינו.
צריך לקרוא את הכתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", כדי למות מבושה: איך ראש המוסד, אמ"ן וראשי הצבא, שהערכותיהם התקבלו פעם בחרדת קודש, מתוארים בזלזול ובלגלוג כמי שהציגו לטראמפ מצג שווא. "בולשיט", כפי שכינו את זה יועצי טראמפ; "רעיון גרוע", כפי שקבע ואנס; "מגוחך", כפי שהתבטא רטקליף, ראש ה-C.I.A.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזילכן, הסבירות שמשהו ישתנה בשבועיים הבאים עד לפקיעת הפסקת האש, קטנה מאוד. אם צריך להמר: המלחמה עם איראן לא תתחדש. נוכח הקושי הפנימי, ברור שטראמפ כבר ויתר, והמחיר יהיה בתביעות שלנו. אנחנו עוד נראה אותו מוותר על המטרה מספר אחת שלו, ושלנו: הוצאת החומר המועשר.
נתניהו, שהצליח להוציא את טראמפ מהסכם אובמה, הכניס אותנו ואת ארה"ב בצורה מרושלת למלחמה, שכתוצאה ממנה איבדנו את המנוף היחידי שהיה לנו על איראן, והוא מהלך אמריקאי.
איך כתב המשורר שאול טשרניחובסקי? "ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד". גם אנחנו היינו. יש ביטוי שאומר שרובה שלא ירה מפחיד הרבה יותר מרובה שכבר ירה.
אנחנו ירינו. המהלך האמריקאי בוזבז.
