שעת בוקר מוקדמת, בית שקט במרומי היישוב הדרוזי מג'דל שמס. שתי ילדות מתכרבלות על הספה כשפתאום נשמעת דפיקה בדלת. זו הייתה דפיקה אחת, שונה, מעט חזקה מדי. יסמינה חטאר הבינה מיד. עוד לפני שראתה את החיילים, עוד לפני שנאמרה מילה, היא כבר ידעה. "שמתי ידיים על הראש ואמרתי 'לא, לא, לא'", היא משחזרת. "הבנתי לבד. לא הייתי צריכה שיגידו לי".
ב-8 במרץ נפל רס"ל מאהר חטאר ז"ל, לוחם צמ"ה באוגדה 91 בחיל ההנדסה הקרבית, בקרב בדרום לבנון. בן 38 היה במותו. אלפים השתתפו בהלווייתו שנערכה בבית העם ביישובו, מג'דל שמס. תושבים מהגולן, מהגליל ומהכרמל הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, לצד אנשי דת, ראשי רשויות ואישי ציבור.
המספידים דיברו על נדיבותו, על אהבתו הגדולה למשפחה ולקהילה, ועל כך שהיה מהראשונים מבני דורו בכפר שבחרו להתגייס לצה"ל. חטאר נחשב ללוחם הראשון שנפל לאחר הכניסה הקרקעית ללבנון, והבחירה שלו להתגייס בגיל מאוחר הפכה אותו לסמל לשינוי שעובר על החברה הדרוזית.
"מאהר אהב את הסיפור שלי"
יסמינה, שעדיין מתרגלת לחיים כאלמנה צעירה עם שתי בנות, לא גדלה בכפר דרוזי. "נולדתי ביפו, אבל אני בקושי זוכרת אותה", היא מספרת. "כל הילדות שלי הייתה בראשון לציון. שם הרגשתי הכי ישראלית שיש". סביה, שהגיעו מסוריה ומלבנון לפני קום המדינה והתיישבו ביפו, היו אז המשפחה הדרוזית היחידה בעיר. "היו להם 10 ילדים, כולם נולדו שם. זה לא דבר רגיל בחברה הדרוזית".
בגיל 17 עברה עם משפחתה לעוספיה, משם הגיעה אמה. "הרגשתי זרה", היא אומרת. "לא הרגשתי שמקבלים אותי באמת". את מאהר הכירה דרך המשפחה. "אמרו לי: בואי, תכירי. אמרתי מה יש לי להפסיד. ראיתי אותו והתאהבתי". אחרי כשנה כבר היו נשואים. "הוא אהב את הסיפור שלי. אהב את זה שגדלתי בחברה היהודית, שאני אחרת. הוא היה גאה בזה".
אחרי החתונה יסמינה התחילה להשלים פערים. "לא ידעתי מילה בערבית. חמותי לימדה אותי יום-יום, ישבה איתי, דיברה איתי. גם חברות עזרו לי, ותוך שנה כבר ידעתי לדבר". מאהר לא ראה את התרבויות השונות שבהן גדלו כמכשול. "הוא ראה בזה עושר. אהב את המשפחה שלי, את הדרך שבה גדלתי".
ההחלטה של מאהר להתגייס לא הייתה מובנת מאליה. הוא עבד בעבודות אזרחיות, הפעיל ציוד כבד, חי חיים יציבים. אבל כשהתוודע לאפשרות דרך פרויקט לעידוד גיוס "הוא פשוט קפץ על זה", מספרת יסמינה. "הוא רצה את זה מאוד. תמיד רצה להתקדם, ללמוד, להיות חלק". גם המורכבות החברתית במג'דל שמס לא הרתיעה אותו. "לא היה נידוי, אבל יש רגישות פוליטית.
"כשהוא היה מגיע עם מדים, הייתי מתלהבת ממנו. הייתי כל כך גאה בו. דיברנו על הכול בבית, גם על האפשרות שיקרה משהו. כאילו הוא מכין אותנו. היינו מדברים על הסכנות עם הבנות. בשבוע לפני שמהאר נפל היה משהו לא טוב באוויר. הרגשתי לא טוב פיזית, כאילו משהו עומד לקרות. השיחה האחרונה שלנו הייתה בווידאו, שיחה רגילה של כמה דקות. שאלנו אם הכל בסדר והוא אמר שכן".
"הקטנה לא מדברת עליו בכלל"
ביום ראשון, בשמונה וחצי בבוקר, הגיעה הדפיקה ששינתה את חייה. "מישהו מהמועצה אמר לי שיש אנשים שרוצים לדבר איתי. ברגע הזה כבר ידעתי. חיבקתי את הבנות, שהבינו לפי התגובה שלי". כשהגיעו החיילים, היא כבר הייתה מוכנה. "אמרו לי שזה היה עניין של דקות. שהוא נהרג במקום. זה היה חשוב לי לדעת שהוא לא סבל".
מאהר ויסמינה גידלו שתי בנות: טליה בת 9 וסיליה בת 11. "הקטנה לא מדברת עליו עד היום. לא רוצה לשמוע עליו. הגדולה בכתה ואמרה דברים קשים מאוד. בהלוויה היא צעקה משפט ששבר את הלב: 'הלוואי שזו הייתי אני ולא הוא'".
סיפורו של מאהר הוא גם חלק מתהליך רחב יותר שמתרחש במג'דל שמס ובקרב הדרוזים בגולן: הוא החלל השלישי מהיישוב במערכות ישראל, כשאלה שקדמו לו נפלו ב-1988 ו-1952. במשך שנים רבות לא נהגו בני האזור להתגייס, בין היתר משום שחוק הגיוס לא חל עליהם ומעמדם האזרחי היה מורכב, אך בשנים האחרונות מסתמנת מגמה חדשה, וכ-150 צעירים ממג'דל שמס כבר התגייסו לצה"ל. "יש הרבה יותר שרוצים", אומרת יסמינה. "פשוט לא כולם מדברים על זה בקול. אני אמשיך את הדרך של מאהר, להעביר את המסר להתגייס, להיות חלק".
כשמאהר נפל, לא הייתה במג'דל שמס חלקה צבאית. יסמינה התעקשה ודאגה להקים אחת כדי שבעלה ייקבר כפי שמגיע ללוחם שנפל בקרב. "זה היה חשוב לי, בתקווה שהוא יהיה החלל האחרון", היא אומרת. "אני רוצה שהחלקה שלו תהיה חיה. מלאה שמחת חיים כמו שהוא היה".
אבל היא מבקשת לא רק קבורה הולמת, אלה גם שינוי עמוק יותר. "אני רוצה לפעול לשינוי חוק הלאום. נכון שזו מדינה יהודית, אבל גם אנחנו חלק ממנה. אנחנו שייכים לה, אנחנו נותנים מעצמנו. גם החוק צריך לשקף את זה. בסוף, כולנו אחד. כולנו שייכים למדינה הזאת".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.26
