אלה ימים קשים. וכאשר אנחנו עומדים דום ומהרהרים בשואה, אנחנו נאלצים לחשוב גם על השנאה של הימים הללו. היא חוזרת. היא משתוללת. הדמוניזציה כאן. היא הייתה בשוליים. היא חוזרת למרכז הבמה ולמרכזי הידע, ההשכלה והמדיה. אז היא הופנתה ליהודים באשר הם. היום היא מופנית למדינת היהודים.
על הרקע הזה, ודווקא ביום הזה, כדאי לזכור שיש גם קולות אחרים. העולם אינו מקשה אחת. גם לא העולם המוסלמי. וממרוקו, אחת ממדינות הסכם אברהם, נושבות רוחות של שינוי. בעיקר לטובתם. גם לטובתנו. גם למען מוסלמים. גם למען יהודים.
לאחרונה ליוויתי קבוצה של אנשי חינוך ממרוקו בגרמניה ובפולין. הם שמעו על השואה. אבל הם הבינו שהם חייבים לדעת יותר, הרבה יותר, על האירוע הקשה ביותר שעברו היהודים, ואולי האנושות. ואין כמו מראה עיניים כדי לדעת. כל אחד ואחד מהם הופך לעד. כל אחד ואחד מהם חוזר למרוקו עם מטען שקשה לשכוח. הם ראו את ברלין, את אושוויץ ואת בירקנאו בעיניים. כך ריכזו אותם בגטאות. כך הובילו אותם ברכבות דחוסות ודחוקות. כך רבים נפחו את נשמתם בדרך. כך ביצעו סלקציה. כך הובילו מאות אלפי יהודים. כך הפשיטו אותם. והנה אלפי זוגות נעליים, מזוודות, משקפיים ושאר פריטים, שהורדו מהם רגע לפני שדחסו אותם לתאי הגזים. המראות היו קשים. ראיתי את הדמעות. פה ושם בכי שקשה לעצור. הם גיבורים. הם אמיצים. ורק דבר אחד לא היה בימי הביקור. פוליטיקה.
1 צפייה בגלריה
ילדים ניצולי אושוויץ ביום שחרור המחנה בידי הצבא האדום, 1945
(צילום: Alexander Vorontsov / Keystone / Hulton Archive / Getty Images)
זה היה סיור לימודי בחסות רשת WeAreMENA בשותפות הדוקה עם ארגון "מימונה", שהוקם על ידי מרוקאים מוסלמים, כדי לחדש את הקשר עם המורשת היהודית, שהייתה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של מרוקו. אלה לא מילים בעלמא. הקשר בין מרוקו לקהילה היהודית שחיה בה אלפי שנים מעוגן בחוקה המרוקאית. מרוקו היא "מדינה מוסלמית ריבונית", כפי שנכתב בפסקה השנייה לחוקת מרוקו, וכמעט בכל חוקה של מדינה ערבית. אלא שיש המשך: "אחדותה נוצרת על ידי התכנסות של מרכיביה ... הניזונים ומועשרים על ידי השפעותיה האפריקאיות, האנדלוסיות, העבריות והים תיכוניות". אין עוד מדינה ערבית, וספק אם מדינה אחרת בעולם, שהחוקה שלה כוללת את העבריות כמרכיב בזהות.
היוזמה יצאה לדרך בשיתוף פעולה עם הנוער העובד ורשת חדשה של ארגוני צעירים מישראל, המזרח התיכון וצפון אפריקה, WeAreMENA, שהוקמה ומנוהלת על ידי תום ויזל וג'ורג' סטיבנס, לשעבר מראשי הנוער העובד והלומד. הם פיתחו קשר ארוך שנים עם פעילי "מימונה", ויחד עם שותפם המרוקאי, עבדו אל-קאואקבי, כדי לגבש ולהוציא לפועל את הרעיון של סיור לימודי במוקדי ההשמדה של יהודים.
המזרח התיכון נמצא על פרשת דרכים. עדיין לא ברור האם בעקבות רצף של מלחמות יתרחבו הסכמי אברהם או שמא נחזור לימים של שלום קר. במרוקו, כמו במדינות אחרות, יש קשת של דעות, ובכלל זה אופוזיציה שמתנגדת לכל סממן של נורמליזציה עם ישראל. מה שברור הוא, שבית המלוכה, גם בתקופת שלטון וישי, ולמרות הדרישה הגרמנית, הגן על היהודים. אף יהודי לא נשלח למחנות הריכוז וההשמדה. יש לנו מתנגדים, אמר לי עבדו, מראשי "מימונה", בימים שבהם מעמדה של ישראל, גם בגלל קמפיינים של דמוניזציה, היה רעוע במיוחד. אבל, הוא הוסיף, אנחנו לא מיעוט מבוטל.
אחת המשתתפות במשלחת, מוסלמית אדוקה, עטוית חיג'אב, הודתה באוזניי: "השואה היא פרק לא מוכר בלימודי ההיסטוריה אצלנו. אני המומה ממה שאני רואה. כאשת חינוך, אלה דברים שמחייבים שינוי יסודי בלימודי ההיסטוריה במרוקו"
אחת המשתתפות במשלחת, מוסלמית אדוקה, עטוית חיג'אב, הודתה באוזניי: "השואה היא פרק לא מוכר בלימודי ההיסטוריה אצלנו. אני המומה ממה שאני רואה. כאשת חינוך, אלה דברים שמחייבים שינוי יסודי בלימודי ההיסטוריה במרוקו. אי אפשר להתעלם מהשואה. זה חשוב לדעת, גם משום שמדובר בחלק משמעותי בהיסטוריה של המאה שעברה, וגם כדי להבין מדוע ישראל הוקמה". בהמשך ראיתי את הדמעות שלה, ולא רק שלה, מול ערימות של נעליים ומשקפיים שהשאירו היהודים בדרכם לתאי הגזים.
המסע כלל ביקור במסגד היסטורי בברלין, למידה על מוסלמים חסידי אומות העולם. כן, גם בעבר היו מוסלמים שהגנו על יהודים, ואלבניה, המדינה המוסלמית, הייתה היחידה באירופה שלא רק הגנה על יהודים אלא הפכה למקלט ליהודים נרדפים. צריך להציג את הסיפור היהודי. וצריך לזכור שהעולם המוסלמי אינו עשוי כמקשה אחת. יש בו מגוון של קולות. ואלה שהגיעו לסיור לימודי אינם מיעוט שולי.
ורק דבר אחד ברור. יש עולם מוסלמי אחר, שרוצה לדעת יותר על השואה. עצם הנכונות לדעת היא הושטת יד לשלום. הפעם זה שלום שמגיע מלמטה. עכשיו אלה צעירים שאכפת להם. זה האוונגרד שמעניק תקווה ליהודים ולמוסלמים. זו התשובה לדמוניזציה שמתעקשת לחזור. וזו רק התחלה. והיא חשובה. והיא זקוקה לכל תמיכה ולהצלחה. אינשאללה.
המזרח התיכון נמצא על פרשת דרכים. עדיין לא ברור האם בעקבות רצף של מלחמות יתרחבו הסכמי אברהם או שמא נחזור לימים של שלום קר
