במזרח התיכון, כבר כתבנו, בוחנים את הדברים בבוקר שאחרי הבוקר שאחרי. רבים היללו את הנסיגה של אהוד ברק מלבנון שלימים התפתחה עלינו לרעה בדמות המפלצת של חיזבאללה שהתיישבה על הגדר, והתבררה כטעות איומה. מבצע שומר החומות ובתוכו מבצע המטרו להשמדת מנהרות חמאס ששווקו כהצלחה גדולה התגלו ככישלון, וב-7 באוקטובר למדנו שהיה אחד הטריגרים למתקפת הפתע, בתרומתו לתחושת ההצלחה של חמאס. בפועל, בהכרזתו של טראמפ על הפסקת האש בלבנון הצליחו האיראנים לקשור בין הזירות, וכאן נתניהו לא הצליח לייצר את ההפרדה שהחזיקה עד כה.
מבחינה מבצעית, בעניין הפסקת האש בלבנון עלינו לשאול שתי שאלות מרכזיות. הראשונה: האם מצבם הביטחוני של תושבי מטולה ונהריה השתפר, לא השתנה, או הידרדר.
השאלה השנייה היא עם הפנים קדימה: האם המציאות הביטחונית תהיה מעכשיו כזו שבה בכל חודש או בכל רבעון המצב הביטחוני ימשיך להשתפר, או להפך? האם קצב הפגיעה שלנו בחיזבאללה גדול מקצב השיקום של ארגון הטרור, או הפוך? כדי לקבל תשובות צריך זמן, אבל בהמשך התשובות יהיו ברורות.
כפי שפרסמנו, ברקע המשא ומתן להפסקת אש בלבנון הציב צה"ל שלושה תנאים להסכם: יצירת מרחב חיץ בדרום לבנון עד נהר הליטני - שיהיה נקי מנוכחות של חיזבאללה ותשתיותיו; שמירה על חופש פעולה צבאי מלא להסרת איומים – גם צפונית לליטני; והתנעה של תהליך ארוך טווח לפירוק הארגון מנשקו, תחת מנגנון פיקוח אמריקאי. כרגע צה"ל מוגבל מלתקוף מצפון לליטני ועד בייירות, והוא שולט באש בקו הליטני ומונע מעבר אזרחים דרומה לכיוון הגדר. הפסקת אש מיידית ומלאה במצב הזה, שכוללת גם נסיגה מסויימת של הכוחות, אינה משפרת את המצב הביטחוני לעומת תחילת המלחמה ואסור לקבל אותה. צה"ל חייב לשהות בתוך השטח – עמוק יותר מקו חמשת המוצבים שנבנו בנובמבר 2024 בסיום מבצע חיצי הצפון – ובנוסף לשמר את חופש הפעולה הביטחוני מול התעצמות חיזבאללה, שכלל גם תקיפות בביירות. מזכ"ל חיזבאללה, נעים קאסם, כבר הבהיר שיצא למערכה הזו כדי לשבור את הסטטוס-קוו הזה ולהגיע למצב שבו צה"ל כלל לא תוקף. מצב כזה, אם יתממש, יהווה הרעה משמעותית במצב הביטחוני, ואי-אפשר יהיה להציג פה ניצחון.
כאן צריך להסביר - קצב שלילת היכולות ומרכזי הכובד של חיזבאללה מבוסס על שלושה תנאים שעליהם נדרש להתעקש. הראשון: היכולת שלנו לחסום את הגבולות לכניסת אמל"ח, בעיקר לא מאיראן. השני קשור למניעת יכולת הייצור הפנימי: כל יכולת ייצור חדשה של טילים מדויקים וארוכים על ידי חיזבאללה תיפגע ותותקף ישירות, והפסקת האש לא תחול עליה. השלישי הוא המשך תהליך ההשמדה השיטתי של יכולות חיזבאללה, במעקב פרטני של טראמפ ושל צה"ל.
יש דבר אחד נוסף שלגביו אסור שיהיה דיון: במרחב קו המגע – בקילומטרים הספורים הקרובים לגבול – אין מקום לא להתרעה ולא להרתעה. רק להשמדה
ויש דבר אחד נוסף שלגביו אסור שיהיה דיון: במרחב קו המגע – בקילומטרים הספורים הקרובים לגבול – אין מקום לא להתרעה ולא להרתעה. רק להשמדה.
כשבוחנים איך ניתן להשיג את התנאים האלה, התשובה תלויה בהישגים הצבאיים; במעשה המדיני; ובעיקר בלקח הכי חשוב שלנו מ-7 באוקטובר: לקחת את גורלנו בידינו, לא להיות מוגדרים לא דרך חיזבאללה ולא דרך איראן, לא דרך החלטות של דף, סינוואר, או נסראללה, אלא להיות עם הפנים קדימה – כיצד נפעל בשבוע הבא? כיצד ניזום בעוד חודש?
צריך להתעקש על היכולת שלנו להמשיך לפעול, כדי לתת כל הזמן מענה לשלושת התנאים. צריך להסתכל לתושבי הצפון בעיניים, להגיד להם את האמת שהאיומים לא נעלמו וגם לא ייעלמו, ולהיות ראויים לנופלים ולבני המשפחות שלהם. הכוונה היא להמשיך ולפעול כדי שכמו במרוץ שליחים, כל משמרת תעביר מציאות טובה יותר לבאה אחריה. זו הגדרת הניצחון.
וכשמדברים על הבאים בתור, אתמול נכנס לתפקידו מפקד חיל הים החדש, האלוף אייל הראל. הנאום שלו נשמע בדיוק כפי שמתבקש ממפקד שצריך לנער את החיל ולדחוף אותו ליוזמה ולהתקפיות. "אין מרחב שהוא רחוק מדי עבור חיל הים", אמר ובכך יותר מרמז על שינוי התפיסה הצפוי בחיל הלבן, ועל כך שלא יזם מספיק פעולות התקפיות. "זרוע הים תפעל בכל זירה שתידרש, ללא מגבלות גיאוגרפיות. לחיל הים יכולות ייחודיות שאין לאף זרוע אחרת. יש להפעילן באומץ, בניהול סיכונים מושכל וללא מורא – כדי להגיע למרכזי הכובד של האויב ולפגוע בהם באופן אפקטיבי". נמתין למימוש המתבקש.
