חשבתי שלא אצפה בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות. נשבעת שזה מה שהתכוונתי. מה לי ולטקס הזה? הרי נגמרו הזמנים שבהם היינו יושבים כל המשפחה יחד, ופוחדים למצמץ שמא נפסיד משהו. שרק מעצם הרמת הדגל לראש התורן הרגשנו לחלוחית בעיניים.
למה לי להתעצבן? למה לשבת מול המסך ולצעוק שוב ושוב על יו"ר חצי הכנסת, שעומד בלי בושה ומדבר אל פחות מחצי העם - כי הרי אפילו הבייס שלו לא מאמין לו כשהוא נושא את הנאום שבו הוא משלב דוגמאות לרוב תחת הכותרת: "כך נראה ניצחון".
כך נראה ניצחון? אולי כך הוא נראה כשהמדד לניצחון הוא עלייתם של 20 אלף יהודים ולידתם של 177 אלף תינוקות, בלי לציין כמה ישראלים ירדו בשנים האלה, ואלו מוחות מזהירים איבדנו ועוד נאבד בעקבות אירועי השנה האחרונה.
כך נראה ניצחון, "שהחזרנו את כל החטופים המתים והחיים הביתה"? אולי זה נכון, אם לא סופרים את אלה שנרצחו בגלל שההנהגה לא עשתה הכל כדי להחזירם בחיים. שכחת אוחנה כמה אנשים בתוך הממשלה הזאת, כולל ראש הממשלה עצמו, התנגדו לעסקאות חטופים?
אז למה לרתוח מזעם מעוד נאום של אוחנה, של "אני אשם אבל לא אחראי" כמו זה שראינו אחרי אסון מירון, רק שהפעם אין לא אשמה ולא אחריות. מה יש להקשיב לטון הממלכתי, הסטרילי, המנופח, שמתעלם ממציאות שהיא מאוד לא ממלכתית? להקשיב לאדם שמדבר על אחדות, על עם אחד, אבל מתעלם לחלוטין מהשיסוע, וממי שהביא לפילוג הזה, לשנאת האחים הזאת. מה ליו"ר הכנסת הכי פוליטי ולא ממלכתי שהיה לנו, ולנאומי אחדות? ואיך אפשר להתעלם בכזו הפגנתיות מחצי העם לפחות, כשאתה, אוחנה, אמור לייצג את כולם?
למה לרתוח מזעם מעוד נאום של אוחנה, של "אני אשם אבל לא אחראי" כמו זה שראינו אחרי אסון מירון, רק שהפעם אין לא אשמה ולא אחריות. מה יש להקשיב לטון הממלכתי, הסטרילי, המנופח, שמתעלם ממציאות שהיא מאוד לא ממלכתית?
זוכרים את הגימיק בקמפיין הבחירות של איילת שקד ב-2019? בסרטון היא הופיעה כמו בפרסומת יוקרה, התיזה על עצמה בושם שנקרא "פשיזם" ואמרה את המשפט המפורסם: "לי זה מריח כמו דמוקרטיה".
אז זהו. זה הנאום של אוחנה. לו זה מריח כמו דמוקרטיה. אבל זה נקרא פשיזם.
התכוונתי לא לצפות בטקס. אמרתי לעצמי – שוב לראות את ראש הממשלה שמלכתחילה לא אמור לנאום בטקס הזה, שבהתחלה היה שולח ברכה, עכשיו הוא גם שולח וגם מגיע, והפעם השתדרג עם נאום בחירות נטול כל בושה, בלי שום עכבות. רק הישגים, רק הוא, כאילו לא קרה פה שום דבר רע בשנתיים וחצי האחרונות. כאילו הוא (ו"חיילינו הגיבורים") אחראי על כל הניצחונות.
אז מה הפלא שאם זו רוח הדברים, נדחקים הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר היוצא וראש המוסד, מיציע המכובדים ליציע הקהל, ומפנים את מקומם לתומכי ותומכות נתניהו, המקהלה הליכודית שמלווה אותו לבית המשפט ועושה בשבילו את העבודות המלוכלכות ברחובות. פתאום הם מופיעים בפריים ביחד עם נתניהו ורעייתי, ועם מירי רגב, שהפעם כבר דאגה לעצמה לתיוג ראוי: "תא"ל במילואים, שרת התחבורה וחברת הקבינט". כי למה לא? הרי מגיע לה אחרי השירות השאווישי שהיא מעניקה לו ולרעייתו, כולל עשרות צילומי תקריב, הזכרת שמו 44 פעמים (אבל מי סופר), ועוד אח"כ העלבונות שהיא צריכה לספוג מאיתמר בן גביר, שהתנגד למקום שבו רצו להושיב אותו.
סרטון בחירות משודרג
השנה קיבלנו סרטון בחירות משודרג, ואם לא יקרה כלום עד אוקטובר, בשנה הבאה לא יישאר כלום מהטקס שרבים מאיתנו גדלו עליו, ועוד רבים אחרים לא הכירו אותו במתכונתו המקורית. זה היה השימוש של נתניהו באחיו הגיבור, יוני נתניהו ז"ל, כשהקשר הוא – לא להאמין – בין חילוץ בני הערובה מאנטבה, לחילוצם של בני הערובה מעזה. ככה, בהינף עריכה, מקשרים בין סיפור הצלה הירואי של אזרחים ישראלים חטופים במרחק 4,000 קילומטרים מהבית, לבין השחרור הממושך, הכושל, שממשלת נתניהו ניסתה פעם אחרי פעם לעכב, ושהביא לא פעם למותם של החטופים.
אבל נתניהו סומך על מצביעיו: הם כבר ימלאו פערים ויעשו את ההקשר שהוא רוצה שיעשו, בינו לבין יוני הגיבור, ובין המבצע באנטבה לבין השבתם של החטופים מעזה, מרחק כמה ק"מ מהבית, אחרי שנתיים שבהן עונו במנהרות חמאס.
איפה התינוקות שנערפו ב-7 באוקטובר? ואלה שהוריהם נרצחו לנגד עיניהם? מה עם התינוקות הג'ינג'ים של משפחת ביבס? והילדים שנחטפו? אבל לנתניהו יש כבר תינוקות אחרים, שעימם הוא פתח את נאומו: שני תינוקות, לביא, התינוק שנולד במבצע "עם כלביא", וארי, זה שנולד במבצע "שאגת הארי", שהם בעיניו הסמלים להמשכיות החיים ולעוצמת הרוח של ישראל. "קיטש ומוות", כשם ספרו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר.
וכמובן – ישראל חזקה מאי פעם. איך זה? מתי זה קרה? מה עם הדברים שמפניהם הזהיר הרמטכ"ל, על חולשת הצבא וקריסתו? מה עם מעמדנו הבינלאומי שהולך ומתערער? כלום. פשיזם. מספרים רק על מה שנוח.
גם בקודש הקודשים
אבל ההתפרקות, מתברר, היא רב-שכבתית ורב-תחומית. היא איננה רק בטקסים ממלכתיים, אלא גם בקודש הקודשים של ניהול המדינה. ביום שלישי ראינו את זה בטקס הדלקת המשואות, ואתמול, יום חמישי בבוקר, בבית המשפט העליון. ומה שראינו שם, בדיון בשורה של עתירות שמבקשות להורות לממשלה להקים ועדת חקירה ממלכתית – הוא לא פחות מאנרכיה.
שנתיים וחצי אחרי טבח 7 באוקטובר, הממשלה עוד לא נקפה אצבע בכיוון חקר האמת והיא מתגוננת בטענה שעדיין יש מלחמה, ובעצם ממסמסת את הזמן עד למה שדורדר אתמול לאנרכיה. אחרי שעתיים, ניסו מתנגדים להקמת הוועדה הממלכתית לפרוץ לדיון, והשופטים הוצאו מהאולם בבהילות ע"י משמר בתי המשפט. הדיון הופסק.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיזה היה מראה מכמיר לב. בני משפחות שכולות, אנשים מוכי אסון וצער, שנאבקים אלה באלה – מי שדורשים ועדת חקירה ממלכתית, מול מי שחושבים שאסור שהמערכת המשפטית תמנה את חבריה של ועדה כזו. והמאבק הזה משרת היטב את הממשלה הזו, שאין לה שום עניין בשום ועדה, ושתעשה כל מה שניתן כדי להימנע מזה.
אתמול זה הסתיים בהצעת השופטים לדחות את ההחלטה למועד הבחירות הכלליות. "אולי נכון להשאיר את המלאכה לממשלה שתקום לאחר הבחירות", אמר השופט סולברג.
בשביל לדחות, לא צריך את בית המשפט. מספיק את נתניהו.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.26
