קמפיין טרום בחירות כמוהו כנסיעה באוטובוס: הנסיעה ארוכה ורבת תחנות. הנוסעים עולים בנפרד, כל אחד והתיק שהוא סוחב איתו. תמיד יש מישהו שדוחף, מישהו שצועק, מישהו שמלכלך. ספק אם המהלך שעשה לפיד אתמול שינה הרבה במאבק בין גוש נתניהו לגוש מתנגדיו, אבל הוא קבע מי ינהג באוטובוס. בנט יהיה הנהג; איזנקוט יהיה הנוסע. כל התפתחות אחרת תהיה מנוגדת לחוקי התעבורה.
בסוף המבחן הוא אחד: האם הבחירות, אם יהיו במועד ואם יתנהלו כחוק, יביאו להחלפת הממשלה הנוכחית. המטרה חשובה משליחיה.
אני מופתע בכל פעם מחדש מהבגרות שמגלה לפיד במהלכים הפוליטיים שלו. כשפוליטיקאים אחרים, בהם אבא שלו, רכבו על גל של אהדה ציבורית אבל כשלו בבנייה ובתחזוק מפלגה של קבע, לפיד הוליד מפלגה; כשנפתחה הזדמנות להחליף את ממשלת נתניהו, לפיד העניק לבנט את הבכורה וגם בנה לו, במשא ומתן לא פשוט, ממשלה עם רוב בכנסת. ועכשיו, מול ירידה עקבית בסקרים, הוא מבין שמעמד הטוען לכתר נבצר ממנו, זמנית לפחות. במקום להתחפר בחורבנו – ראו ערך גנץ, למשל – הוא ממציא את עצמו מחדש, כמקים ממשלת שינוי 2.0. והוא גם מביא לבנט יחידות מימון – כסף שכרגע אין לו.
בצמתים משמעותיים, לפיד מוכיח שהוא יודע לרסן את האגו שלו, לשלוט בו. במובן הזה הוא מזכיר שני ראשי ממשלה שבכל תחום אחר היו שונים ממנו: לוי אשכול ויצחק שמיר. זאת מחמאה גדולה
זה מפתיע משום שלפיד, כמו פוליטיקאים אחרים ויותר מהם, מתמודד לאורך כל הקריירה שלו, ככותב בולט, ככוכב טלוויזיה, כמאמי הלאומי, עם אגו ענק. והנה, בצמתים משמעותיים, הוא מוכיח שהוא יודע לרסן את האגו שלו, לשלוט בו. במובן הזה הוא מזכיר שני ראשי ממשלה שבכל תחום אחר היו שונים ממנו: לוי אשכול ויצחק שמיר. זאת מחמאה גדולה.
היריבים של ברית האחים המחודשת אומרים שהם מחוברים על ידי פאניקה: בנט בגלל העלייה העקבית של איזנקוט בסקרים; לפיד בגלל הירידה בסקרים של מפלגתו. אני חושב שיש בתיאור הזה גרעין של אמת, אבל הוא לא כל כך חשוב. הגושים חשובים; המפלגות חשובות פחות. החדשה המשמעותית היחידה בסקרים היא שאין בהם חדש. זה לא פחות ממדהים: המדינה כורעת תחת מבול של חדשות רעות, ממלחמה שלא נגמרת עד מגפת רצח שלא אומרת די, אבל הגושים לא זזים. אני אופתע אם ההחלטה של בנט ולפיד לרוץ יחד תשנה משהו במניין המנדטים של גוש השינוי, אופתע אם תעביר בוחר אחד מגוש לגוש. במהותו, האירוע הוא פנים-גושי. כך צריך לנתח אותו.
הטענה שבנט איבד בכך את הבוחרים שאמור היה להביא מימין, תלושה מהמציאות. לבוחרים מהימין הקשה שמאסו בממשלת נתניהו יש כתובת נוחה יותר, ברורה יותר: אביגדור ליברמן. לבוחרי ימין מתונים לפיד לא מפריע: בוחרי ימין שאמרו לסוקרים שיצביעו בנט לא ישנו את דעתם עכשיו רק בגלל ההסכם עם לפיד.
נכון, הרבה דתיים ימנים פרגמטיים שיכלו להרגיש קרבה לבנט פוסלים אותו מכל וכל. מכונת הרעל שיכנעה אותם שמדובר בבוגד, בסוכן של האחים המוסלמים. כדי להקים את ממשלת השינוי בנט נאלץ להפר הבטחת בחירות. זה לא מלבב, אבל בנסיבות שנוצרו זאת הייתה החלטה מוצדקת. אתמול, לאחר פרסום הידיעה על איחוד המפלגות, מכונת הרעל הופעלה מחדש, עם אותו טקסט שקרי, מסית, מאוס. מותר היה לצפות ממנגנון התעמולה של נתניהו לקצת יותר יצירתיות.
איזנקוט מאמין שבניגוד לבנט, לו יש סיכוי להעביר קולות מגוש לגוש או, למצער, להשאיר בבית ביום הבחירות בוחרים שהצביעו בעבר לגוש נתניהו. ייתכן שהוא צודק: שכבות רחבות בציבור הישראלי בוחנות אותו באהבה. האהבה כלפיו נובעת משירותו הצבאי, מאובדן הבן, ממוצאו העדתי, מיושרו, מכך שמכונת הרעל עדיין לא התפנתה לטפל בו בכל כוחה. הוא זקוק לזמן כדי לנסות ולגייס את הקולות האלה. אבל ההודעה של בנט ולפיד טרפה את לוח הזמנים: הלחץ בגוש הבוחרים מתנגדי נתניהו לאחד שורות יאלץ אותו להקדים ולהחליט.
הגוש ירוץ, כך מסתמן, בשלוש רשימות: שמאל (יאיר גולן), מרכז (בנט-לפיד-איזנקוט) וימין (ליברמן). זאת החלוקה הנכונה: היא מונעת בזבוז אנרגיות על תחרות והולמת את החלוקה הפנימית בציבור בוחרי הגוש.
אם הגוש יצליח להקים ממשלה הצמרת שלה עשויה להיראות כך: בנט ראש ממשלה, איזנקוט שר ביטחון, לפיד שר החוץ, ליברמן שר אוצר, גולן שר ביטחון לאומי. זאת ממשלה סבירה, גם כצוות, גם כל אחד לחוד: הקורא מוזמן להשוות אותם למי שמחזיק באותן משרות היום.
