האיום הכי משמעותי על הכוחות כעת הוא רחפני הנפץ. זה לא עוד אירוע חריג - זו מציאות בלתי נתפסת. התקרית הטרגית בה נפל סמל עידן פוקס, בן 19 מפתח-תקווה, היא רק האחרונה בשורת אירועים חמורים בלוחמה בדרום לבנון. חיזבאללה משגר רחפנים שוב ושוב ופועל בשטח כאילו היה לגמרי בשליטתו.
זמן קצר לאחרי התקרית הקשה שבה נהרג עידן ונפצעו עוד שישה חיילים, כשהגיע מסוק לפנות אותם - כטב"ם נפץ כמעט ופגע גם בו. בשבוע שעבר אירעה תקרית דרמטית שנגרמה בשל אותו איום, שפרטיה עדיין מאופלים. מדובר באירוע שאם היה מצליח לייצר את הפגיעה שתוכננה - היו מדברים עליו שנים, ושהיה מחזיר אותנו ללחימה מלאה מול ארגון הטרור. 16 חללים נפלו בלבנון מאז "שאגת הארי", אבל המספר הזה היה עלול להיות גבוה יותר אם לא נמצא דרך להתמודד עם איום הרחפנים.
פעם אחר פעם, נראה כי מדובר באותו דפוס. זה כבר לא איום מתפתח אלא סכנה מבוססת ואמיתית - וכנראה מדובר באיום הבעייתי ביותר כיום בזירה הצפונית, בעיקר משום שאין לו מענה מספק כרגע.
אבל מה שבאמת בלתי נתפס, זו האדישות. נדמה שחוץ ממח"טים בצה"ל ותושבי קו הגבול שסובלים שניהם מירי מתמשך, איום הכטב"מים לא מספיק מטריד את הבכירים בצבא ובדרג המדיני.
כבר למדנו שכאשר צה"ל יוזם, וכאשר צה"ל והמוסד מרכזים מאמץ, הם יודעים להגיע גם ליעדים הקשים ביותר - עד כדי איתור של עלי חמינאי מתחת לאדמה. אז איך ייתכן שמפקדי הכטב"מים של חזבאללה פועלים בדרום לבנון כמעט ללא הפרעה?
ייתכן שהתשובה טמונה בפער שבין הטקטיקה לאסטרטגיה. צה"ל לוחץ על הדרג המדיני להעמיק את הלחימה ולחזור לתקוף בביירות. טראמפ עדיין לא מאפשר והזירה האיראנית מחוברת ללבנון, בניגוד לאינטרס הישראלי.
אחד ההישגים המשמעותיים של המערכה הנוכחית הוא שאיראן חדלה להיות בעיה ישראלית בלבד. בחסות המלחמה, טהרן הפכה לאתגר משותף לישראל, ארצות-הברית ומדינות המפרץ. זו התפתחות דרמטית עם משמעות אזורית ועולמית.
לבנון חשובה לאיראן שרוצה להגן על חיזבאללה, אבל לא לדונלד טראמפ שרוצה בעיקר הפסקת אש, גם במחיר של חיזבאללה שממשיך לפעול. דרום לבנון - חשובה לו אפילו פחות. וכך, נוצר פער מסוכן
אבל לבנון היא סיפור אחר. לבנון חשובה לאיראן שרוצה להגן על חיזבאללה, אבל לא לדונלד טראמפ שרוצה בעיקר הפסקת אש, גם במחיר של חיזבאללה שממשיך לפעול. דרום לבנון - חשובה לו אפילו פחות. וכך, נוצר פער מסוכן.
מי שלא חזרו לשגרה הם תושבי הצפון, ומי שעבורם המלחמה נמשכת יום יום - כוחות היבשה בסדיר ובמילואים. זו מציאות שאסור להשלים איתה.
בצה”ל של 2026 מדברים על "הקם להורגך, השכם להורגו". יש שיפור במוכנות ליזום מתקפה ביחס למה שהיה לפני אסון 7 באוקטובר, אבל זה לא הסטנדרט שנדרש. זו לא המציאות החדשה שהובטחה. על הקרקע שיפרנו את מצבנו מזה שהיה בזמן מבצע חיצי הצפון - אבל בהיבט של חופש הפעולה האווירי, הלכנו אחורה. צריך לקוות שהמצב הבעייתי הזה הוא זמני, עד שטראמפ יחזור למלחמה באיראן ואז נמשיך לפעול ולייצר מציאות אחרת בלבנון. אלא שאנחנו לא יכולים שחלון הזמן הזה יימשך יותר מדי.
הסכנה היא הידרדרות לשגרה מסוכנת של אדישות. כפי שאמר ראש המשלה לתושבת קריית-שמונה - "את משעממת אותנו". המרחק בין שעמום לשקיעה בבוץ הלבנוני, קצר מאוד. ואז, מי שנמצאים בסכנה מתמדת הם החיילים בשטח, במקום שהסוגיה תוכרע בדרג המדיני והמטכ”לי.
אז מה כן, בינתיים? מציאות ביטחונית משופרת מחייבת פעולה רב-ממדית, רב-זרועית ורב-מערכתית. כשלא יוזמים - חוטפים. במצב הנוכחי, לא מספיק להגיב - אנחנו צריכים להיות שני צעדים קדימה, והמבחן המבצעי הראשון ברור: הכטב”מים ורחפני הנפץ.
מפקד חיל האוויר תומר בר מציג הישגים משמעותיים בזירות רחוקות יותר, אך בזירה הקרובה ניכרים פערים מתמשכים - בעיקר במתן מענה שיגן על כוחות היבשה ותושבי קו העימות מפני איום הרחפנים. זה אולי נשמע עניין טקטי, אבל זה האתגר המרכזי עכשיו, וכרגע, אין מענה מספק לנושא.
