המיזוג בין נפתלי בנט ויאיר לפיד היה אירוע מובן מאליו. מובן מאליו משום שבנט רץ לראשות הממשלה, וזקוק מאוד ללגיטימציה במחנה אותו הוא מתיימר להוביל. מובן מאליו כי יש עתיד הלכה ונחלשה בסקרים לטובת מפלגת ישר! של איזנקוט, ולמרות שמערך השטח המרשים שלה היה משאיר אותה מעל המים בבחירות הבאות, זה לא מספיק. מובן מאליו כי לפיד המחיש לאורך הקריירה הפוליטית שלו שהחלפת נתניהו עומדת בראש סדרי העדיפויות, ושהוא מוכן למחול על כבודו – עבור גנץ, עבור בנט, וכעת שוב עבור בנט – כדי להביא לשינוי. בבחירות האלה, יודעים במרכז ובשמאל, אסור שאיש יעשה את הטעות של מרב מיכאלי שסירבה להתאחד עם מרצ. המחיר היה כבד ועוד משולם.
הרבה מילים הוקדשו לניתוחים על אנשי הימין שבנט יאבד בשל האיחוד הזה; דומני שקצת יותר מדי. הברית האישית והפוליטית בין לפיד לבנט הולכת אחורה הרבה שנים; לטוב ולרע, הציבור יודע היטב מיהו נפתלי בנט. הוא יודע שהיה הולך לממשלה עם יאיר גולן, לא רק עם יאיר לפיד. בנט מייצג ימין פוליטי צעיר שאיננו פרגמטי לגבי ארץ ישראל, אבל פרגמטי מאוד, ואפילו פשרן, לגבי כל השאר (נתניהו היה מוכן להיות פרגמטי מאוד על ארץ ישראל, להבדיל). בחבירה ללפיד, בנט למעשה ביצר את אגף מרכז-שמאל שלו; עכשיו, הוא יכול לרוץ ימינה.
בקיצור, לא מדובר בהימור פרוע, בהפתעה מרסקת או במפץ מפתיע. זהו אקט מובן מאליו לאור הסקרים, וצעד מתחייב עבור מועמדים שרוצים לנצח את נתניהו. התזמון קצת מוקדם, זה הכל.
נותרו שתי שאלות גדולות. הראשונה, והפחות חשובה, היא מה יהיו ההשלכות עבור מנהיגותו של בנט ושאיפתו לעגן את מועמדותו מול נתניהו – הוא, ולא איזנקוט, או ליברמן. סביר להניח שמעמדו מבחינה זו התחזק דרמטית. מצד שני, איזנקוט הפך בן-לילה לטוען לכתר חד-משמעי. לאלטרנטיבה בתוך הגוש. בחירות מוכרעות, במידה רבה, ביום סגירת הרשימות. איזנקוט יכול להמתין, להביט בדינמיקה של הסקרים. אם בנט לא ימריא, הכל פתוח. אם החבירה ללפיד סגרה את נושא מועמד הגוש, הוא יתמזג עם בנט בתנאים פחות טובים ממה שזה הציע לו עד השבוע שעבר. לא נורא.
אך השאלה החשובה יותר היא מה יקרה לגוש בכללותו. למרות כל הרטוריקה, ומאמרים נמלצים ושטופי דמע, במרכז-שמאל עדיף בדרך כלל במגוון רשימות, ולא באיחוד אחד גדול. זה מנוגד לאינטואיציה של הבוחרים שחולמים על החלפת נתניהו, אבל זו בדרך כלל המציאות: גוש מגוון, במידה סבירה (לא כאשר שתי מפלגות מתחת לאחוז החסימה) עובד טוב יותר.
גם אם נניח שהגוש לא יישחק בגלל הברית החדשה-ישנה, כדי להקים ממשלה עם "מפלגות ציוניות" כפי שהתחייבו בנט ולפיד אתמול צריך להעביר מנדטים מגוש נתניהו. מאיפה הם יבואו בדיוק?
גם אם נניח שהגוש לא יישחק בגלל הברית החדשה-ישנה, כדי להקים ממשלה עם "מפלגות ציוניות" כפי שהתחייבו בנט ולפיד אתמול צריך להעביר מנדטים מגוש נתניהו. מאיפה הם יבואו בדיוק? ימין מסורתי לא מתחבר ללפיד. ימין אמוני, בחלקו הגדול, פוסל את בנט. הליכודניקים "של ראשון-לציון" – אם לצטט קלישאה של הסוקרים – כבר חצו את הקווים. מעבר להיגיון הטבעי של המפלגה החדשה, ומעבר לכך שבנט קיבל עוד לגיטימציה כמנהיג הגוש, האם זה יגרום למעבר קולות חיובי?
זו שאלה קריטית לאור ההתחייבות של שני המועמדים אתמול כי ממשלתם תורכב ממפלגות ציוניות. כרגע, אין סקר שמעניק להם בהרכב הזה קואליציה יציבה; אם יבחרו לשבור את מילתם, הליכוד יחפש עריקים – וחזרנו לתרחישי הבחירות הקודמות ולחיים המתנהלים בידי חוט השדרה של עידית סילמן.
הניחוש הטבעי הוא שכאשר השניים מדברים על ממשלה של מפלגות ציוניות, הם לא בהכרח שוללים תמיכה של מפלגות ערביות מבחוץ. בעיקר, הם מקווים כנראה שנתניהו, אם הליכוד יפסיד באורח משכנע, יאולץ לפרוש – ויהיה ניתן להקים ממשלת אחדות רחבה.
הליכוד יסתער על ברית האחים (המוסלמים, הוא יגיד) כמוצא שלל רב, ועד שהבחירות יתחוללו בנט יתואר כאקטיביסט של ראש עיריית ניו-יורק ממדאני ולפיד כממדאני עצמו. אלה מהלכים שתמיד עובדים עבור נתניהו, והוא יוכל להתחיל בהם מוקדם. המבחן של בנט ולפיד לא יהיה לנצח אותו בכגון אלה, אלא לשנות לגמרי את השיחה – כך שהיא תתמקד ברצון עמוק בשינוי. הסנטימנט הזה חשוב יותר מכל הרכב.
