הבעיה המרכזית של חלק לא קטן ממדינות העולם החופשי היא היעלמות המרכז. ארה"ב מקוטבת, כפי שלא הייתה הרבה מאוד שנים. הדמוקרטים הופכים לפרוגרסיבים. הרפובליקנים הם בעיקר טראמפיסטים. התהום הולכת ונפערת. גם צרפת, לפי עוד ועוד סקרים, עוברת תהליך דומה, כאשר שתי המפלגות המובילות הן הימין הקיצוני, בראשות מרין לה פן, והשמאל הקיצוני, בראשות ז'אן לוק מלנשון, שמניף דגלים פלסטיניים יותר מאשר את דגלי צרפת. בבריטניה – מפלגת "הרפורמה" מהימין הקיצוני, בראשות נייג'ל פראג', מתייצבת במקום הראשון בסקרים, כאשר הלייבור והשמרנים בצניחה חופשית.
המצב בישראל שונה. עם כל הצרות שלנו, עם כל המחלוקות, ולמרות הרושם על הקצנה, הגוש הגדול ביותר הוא גוש המרכז הרחב, שבראשו ניצבים בנט, לפיד, איזנקוט, ליברמן וגנץ. יש ביניהם הבדלים. בוודאי שיש. אבל עצם העובדה שהם לא שמאל קיצוני ולא ימין קיצוני – מצביעה דווקא על בריאות פוליטית. בנט הוא ימין, אבל לא הימין של פעם. כך גם ליברמן. יאיר גולן נחשב לשמאל בעיקר בגלל התבטאויות מקוממות. אבל בדעות שלו – הוא לא זהבה גלאון ולא מוסי רז.
ובכל מקרה, כבר יותר מדי זמן, כדאי לשים לב, לא היה אצלנו ויכוח ענייני בין "שמאל" ל"ימין". אפילו המפעל המזורז של בניית עוד ועוד מאחזים וחוות בשטחי יהודה ושומרון זוכה לתשומת לב שולית. וגרוע מכך, בגוש הימין-חרדים יש בעיקר הקצנה. קשה כבר להבחין בין נציגי הליכוד בכנסת לבין נציגי עוצמה יהודית. הרי חברי הכנסת של הליכוד מצטופפים בצילו של בן גביר, מתחרטים על החרמת כהנא בימים עברו, וכמעט כולם שומרים על שתיקה שכולה חרפה לנוכח הטרור היהודי בשטחים. ואם זה לא מספיק, אז אחד מיועציו הוותיקים של נתניהו בשנים האחרונות, עופר גולן, עבר מלשכת ראש הממשלה לתפקיד בכיר אצל בן גביר. מעבר טבעי.
יאיר לפיד ונפתלי בנט היו ראשי ממשלה. היו ביניהם מחלוקות. בנט שמר על קו ימני. לפיד, בנאום באו"ם, העז לומר את צמד המילים "מדינה פלסטינית". בדיוק כמו נתניהו, שיותר מלפיד, דיבר פעם ועוד פעם על "מדינה פלסטינית". זה קרה שוב ושוב מאז נאום בר אילן המפורסם. וזה קרה שוב, ממש לאחרונה, כאשר נתניהו הסכים, או נאלץ להסכים, לתוכנית עשרים הנקודות של טראמפ, שכללה "מדינה פלסטינית".
עוד טרם הספיקו בנט ולפיד להצהיר פומבית על האיחוד, הליכוד כבר השמיע את הפזמון הצפוי – "אחים מוסלמים". זו תעמולת ביבים. משום שזה היה נתניהו, בכבודו ובעצמו, שהתחנן למנסור עבאס להקים איתו קואליציה
עוד טרם הספיקו בנט ולפיד להצהיר פומבית על האיחוד, הליכוד כבר השמיע את הפזמון הצפוי – "אחים מוסלמים". זו תעמולת ביבים. משום שזה היה נתניהו, בכבודו ובעצמו, שהתחנן למנסור עבאס להקים איתו קואליציה. וזה היה נתניהו ששלח את עבאס לרב חיים דרוקמן כדי לקבל הכשר. אבל מי צריך עובדות בעידן תעמולת השקרים. הרי מהמקום שאליו מידרדר הליכוד – גם הימין הציוני הוא כבר שמאל.
בבחירות הקרובות יתמודד הגוש הלאומי, הפטריוטי, שכולל ימין ציוני, מרכז ציוני ושמאל ציוני – מול גוש ההשתמטות, שנשלט על ידי החרדים, הלא ציוניים, והימין האנטי-ציוני, שתומך, בדיוק כמו השמאל האנטי-ציוני, בפתרון של "מדינה אחת". ולא שהפתרון של "שתי מדינות" נמצא על השולחן. ממש לא. אבל יש הבדל בין התנגדות ל"שתי מדינות", בנוסח בנט, לבין תמיכה ב"מדינה אחת", שהיא חלום בלהות, שסמוטריץ' ותומכיו גוררים אותנו לתוכו. הגוש הציוני אמור להציל אותנו מהחזון הזה.
אנחנו מגיעים לשני הנושאים המרכזיים שבהם יש מחלוקת בין הגושים. השתמטות ומערכת המשפט. בשני העניינים הללו, השאלה היא לא מי ימני יותר, אלא מי ציוני יותר. מי שמתעקש על מתן פטור לקרוב לעשרים אחוז מהאוכלוסייה, מי שרומס את המשרתים, ומי שמעניק למשתמטים תקציבי עתק – הוא לא ציוני. הוא מוביל את ישראל לקריסה. זה בדיוק מה שאמר נתניהו שוב ושוב בתקופות קודמות. אז כן, ישראל זקוקה לגוש הציוני. משום שהמשך השלטון של גוש ההשתמטות הוא סכנה קיומית, גם אם "רק" סכנה זוחלת.
בנוגע למערכת המשפט – זה לא ויכוח בין שמאל לימין. תומכי הרפורמה ו/או מתנגדי האקטיביזם הגיעו בעבר יותר מכיוון המרכז והשמאל מאשר מכיוון הימין
בנוגע למערכת המשפט – זה לא ויכוח בין שמאל לימין. תומכי הרפורמה ו/או מתנגדי האקטיביזם הגיעו בעבר יותר מכיוון המרכז והשמאל מאשר מכיוון הימין. לוין לא רצה רפורמה. הוא רצה שתלטנות ודורסנות. ולכן, אחד האתגרים הגדולים ביותר של בנט ולפיד הוא להציג תוכנית רפורמה בהסכמה. כן, יש צורך בריסון האקטיביזם. יש צורך בשינויים בפרקליטות. הצעות לרפורמה מוסכמת היו על השולחן לפני 7 באוקטובר. גם בנט וגם לפיד דיברו בזכות רפורמה, גם אם לא זו של יריב לוין. הם צריכים לפרוע את השטר.
והעיקר – דווקא האיחוד בין בנט ללפיד מחדד את קווי ההפרדה האמיתיים בין הגושים. לא שמאל מול ימין, אלא הגוש הציוני מול גוש ההשתמטות.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.26
