הם עזבו חיים באזורים בטוחים ועלו צפונה, מתוך רצון לעבות את היישובים שננטשו. אבל תחת "הפסקת אש" מזויפת הם מוצאים את עצמם בלב חזית בוערת, עם "אפס שניות" הגעה לממ"ד וחלונות שרועדים מהדף התותחים. המשפחות שעברו לחיות בגבול לבנון כדי לסייע בשיקום המרחב, מזהירות כי במציאות של "טפטופי ירי וסבבי לחימה" אין לאזור סיכוי לצמוח.
אחרי 18 שנים ברמת הגולן, אברהם ושמחה לוין עברו עם שמונת ילדיהם למושב שתולה ב-1 בפברואר, מתוך הבנה שיישובי גבול הצפון זקוקים לחיזוק. פחות מחודש לאחר מכן פרצה המלחמה. הם מנסים לקיים חיים במושב שיותר ממחצית מתושביו לא שבו אליו לאחר שפונו, ומסרבים לקבל את המציאות הביטחונית המתהווה.
"הבנו שהתרומה המשמעותית ביותר שמישהו יכול לעשות זה להצטרף ליישובים שכאן ולא רק לשתף פוסט בפייסבוק או לקנות מהעסקים שפה, אבל לא דמיינו שבמקום להיות חלק מהשיקום של היישוב, נהיה פה חודשיים עם הילדים בבית במלחמה ותחת ירי", מספר לוין.
הוא עובד במרכז "עלמא", מכון לחקר אתגרי הביטחון בצפון, ואומר כי מאז שעבר להתגורר בסמוך לגבול, העיסוק בניתוח האויב מבחוץ השתנה. "אין הפסקת אש", מבהיר לוין. "זה שכל המדינה תחת מדיניות ירוקה זה אחלה, אבל אצלנו עדיין החלונות רועדים מהבומים והדלת נפתחת מההדף. לא חווינו כזאת מציאות בגולן, גם לא בזמן מלחמת האזרחים בסוריה".
לדבריו, "כשאתה עובר לגזרה וממש חי את המלחמה הזאת, אתה פתאום מבין שלא תמיד מה שאנחנו אומרים זה מה שאנשים רואים בשטח. כשאני אומר ש'אין מה לדאוג ולא יתקפו אותנו', וביישובים אומרים 'למה לא?' - פתאום אתה מבין את עומק חוסר האמון בצה"ל והחשש מזה שאולי עוד פעם הוא אומר א' ויוצא ב'. והאירוע הזה, ובטח כעת ב'הפסקת האש' רק מעצימים את משבר האמון".
שמחה רעייתו, מוסיפה: "החיים בשתולה הם כמו בתוך סוללת תותחנים. אנחנו מסבירים לילדים שאנחנו מאוד שמחים שצה"ל תוקף ושיש פה רעש אדיר של פיצוצים. שקט הוא אשליה. היו פה 20 שנות שקט, זה עזר למישהו? אני מצפה שבמדינה יבינו שמעבר לגדר יש אויב שרוצה להשמיד אותנו והדבר היחיד שאפשר לעשות זה להשמיד אותו קודם".
"אי אפשר לדמיין בלי לגור כאן"
לא רחוק משם, במושב נטועה, גרה חנה וייס, אם לשניים (אורי בת שנתיים וחצי ושורש בן 10 חודשים), שהגיעה לכאן עם בעלה יהודה מגוש עציון ביולי האחרון. "החלטנו לחיות במקום שצריכים אותנו", היא אומרת.
"לקחנו בחשבון שיכולה להיות הסלמה, אבל לא תיארנו לעצמנו כמה זה מטורף לחיות במקום שבו יש אפס שניות להיכנס למרחב מוגן, ושכל הזמן יש פיצוצים ורעשי ארטילריה של צה"ל. כשאתה חרד ובלחץ על הילדים וכשכל יציאה מהבית לדרכים בלי מיגוניות ובלי כיפת ברזל - אלו דברים שאי אפשר לדמיין בלי לגור כאן".
היא ובעלה לא מתחרטים על ההחלטה להתיישב בנטועה שפונתה מתושביה למשך יותר משנה וחצי, וזקוקה למשפחות צעירות חדשות: "אנחנו אוהבים מאוד את הקהילה כאן והמקום הזה הפך לבית שלנו, אבל זה לא סותר שאסור לקבל את המצב הזה. התחושה היא שמנרמלים 'טפטופים', יירוטים ופיצוצים. משאירים אותנו לחיות תחת הפקרה לאש", היא אומרת.
"הילדים משחקים - ופתאום כאוס"
עדי דאר אוחיון, בעלה דורון והילד הקטן ראם-טוב עברו לקיבוץ משגב עם מירושלים ביולי שעבר לאחר שביתם במטולה נפגע במלחמה. "שומעים את רעשי המלחמה ואת המסוקים ואז יודעים שיש פעילות צבאית ושאולי יש נפגעים בלבנון. זה צובט מאוד בלב. המוח שלנו רוצה בשגרה, אבל אנחנו בדריכות מתמדת", היא אומרת.
אוחיון מתארת את השבר הפנימי מול הילדים: "אתה יכול לצאת לגינה וכל הילדים משחקים וצוחקים והשמש נעימה, ופתאום הכול כאוס, כי יש אזעקות ויוצאים מיירטים. כל אירוע כזה מעצים את השבר של הפרת האמון וההבטחות לילדים שלנו כשאמרנו שנגמרה המלחמה, אבל גם לנו אמרו שתהיה הפסקת אש. אתה מנסה לחזור לשגרה, אבל זו לא באמת שגרה. איך אני אמורה לעזוב ילד בן שנתיים וחצי כשיש אזעקה ואני נכנסת לממ"ד בעבודה והוא נכנס לממ"ד בגן?".
אכזבה וציפייה להשלמת המשימה
המשפחות החדשות ביישובי הגדר זועמות על הפער שבין הגליל לשאר חלקי המדינה שחזרו לשגרה. "מי שלא מבקר בצפון מבחינתו נגמר האירוע מול איראן", אומר לוין. "אני לא חושב שזה היה ריאלי להצהיר על מטרה 'להעלים את חיזבאללה מהמפה', אבל אני גם לא רואה אותנו מורידים את כל הבתים שהם תשתיות הטרור שלו, עד הליטאני.
"צריך לעשות יותר נגד חיזבאללה. שתולה לא תחזור לפרוח תחת אש, וכך גם לא קריית שמונה, מטולה ואבן מנחם", הוא ממשיך. "אי אפשר לפתוח מסעדות, עסקים ותיירות תחת סבבי מלחמה וטפטופי ירי, ולכן יש אכזבה וציפייה שהמשימה תושלם".
אשתו שמחה, מוסיפה: "צריך להחזיר את המשימתיות לצפון - התרגלנו במדינה שכבר אין משימות ואין שממה להפריח ואנחנו צריכים רק להתפרנס וליהנות מהחיים, אבל המציאות שונה. אחרי 7 באוקטובר הבנו שלהתיישב בגבולות זו משימה שצריך שכמה שיותר אנשים ייקחו על עצמם.
"אנחנו צריכים להגדיר לממשלה שזו המשימה החשובה ביותר - תשלחו לפה אנשים שיש להם חוסן ומאמינים במשימה הזאת ומוכנים לעמוד במחירים וזה יביא את כל השאר - את הפריחה בכלכלה, בחינוך ובהשקעה בתשתיות ובתיירות וביזמויות מקומיות. בדיוק כמו ביהודה ושומרון. המצב הביטחוני שם הרבה יותר מאתגר מכל מקום אחר בארץ, ועדיין היישובים מתעבים ואיכות החיים שם פורחת. ככל שיחיו בצפון יותר אנשים, יהיה פה יותר ביטחון".
