אפרים קציר, נשיא המדינה הרביעי, הירבה להתלונן על מר גורלו: כל הזמן מבקרים אותו, תוקפים אותו, משמיצים אותו. "אבל זה לא נכון", אמרה לו העיתונאית חנה זמר, "נסעתי איתך לביקור בבית-ספר וראיתי: הילדים רקדו סביבך".
"כן", רטן קציר. "עד כיתה גימ"ל הם אוהבים אותי".
קציר טעה בציפיות שלו: אהבה איננה הסיפור. השיטה הפוליטית הישראלית לא מעניקה לנשיא סמכויות רבות, גם אהבה היא לא מבטיחה לו, אבל היא נותנת לו משהו אחר, לא פחות משמעותי: מכובדות. הנשיא הוא הממלכה, הוא הממלכתיות. המכובדות שעוטפת את מעמדו היא האריזה. נשיא שיודע להשתמש בה באופן מושכל מצליח לפרוץ את מרחב ההשפעה הצר שנתן לו המחוקק, לצבור סמכות ולהשפיע.
יצחק נבון, הנשיא החמישי, מספר באוטוביוגרפיה שכתב ("כל הדרך", הוצאת "כתר"), שפגש את אריאל שרון ערב הבחירות ב-1977, כאשר שרון הקים את שלומציון, מפלגה משלו. "תגיד, אריק, מתוך סקרנות, למה בעצם אתה צריך אותי במפלגה שלך?" שאל נבון.
שרון הגיב בחיוך. "מכובדות", אמר. "אתה תיתן לרשימה מכובדות".
נבון לא הצטרף למפלגה של שרון, אבל ב-1978 הוא נבחר לנשיא המדינה. "חשבתי כי מקור כוחו האמיתי של הנשיא הוא דווקא בהיעדר כוחו ובהיעדר סמכותו", כתב.
נקודת השיא בחמש שנות נשיאותו עלתה במשבר סביב הטבח במחנות הפליטים בביירות, ב-1982. נבון זימן את ראש הממשלה בגין לפגישה דחופה בבית הנשיא. "אדוני ראש הממשלה", אמר לו. "המצב חמור. משהו נורא קרה ואנחנו היינו בסביבה. חייבים לחקור את זה".
"אדוני הנשיא", השיב בגין, "אם נקים ועדת חקירה פירושו של דבר הוא שאנחנו מודים שאנחנו אשמים".
"להיפך", אמר נבון. עלינו להראות שאיננו מסתירים דבר: יש להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחשוף את האמת".
בגין רצה למנות קצין חוקר מתוך צה"ל.
"לא!" מחה נבון. "לא אנשי צבא - אזרחים, שופטים."
"נראה…אינני בטוח", אמר בגין ויצא. נבון החליט לתת לדעתו פומבי, בהופעה בטלוויזיה. לאחר כמה ימים הממשלה קיבלה את הדין ומינתה ועדת חקירה ממלכתית. ההחלטה מאז היא הבסיס לתמיכה של רוב הציבור היום בהקמת ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר. מגיע עליה קרדיט לשני אנשים, למנחם בגין וליצחק נבון. בגין הביא סמכות; נבון הביא מכובדות.
נתניהו איננו בגין והרצוג איננו נבון: המון דברים השתנו מאז. מה שלא השתנה הוא בסיס הכוח של מוסד הנשיאות: יהיה הנשיא המכהן מי שיהיה, ההשפעה שלו מותנית בכבוד שעוטף אותו. אם אין מכובדות אין השפעה.
מה שמביא אותנו לפגישה האומללה של נשיא המדינה עם העסקן והמאכער יעקב ברדוגו, בדירת סתרים אי-שם בשוהם. חשף את הסיפור יוסי מזרחי, הכתב-החוקר של ערוץ 12.
יצחק הרצוג הוא נשיא חרוץ מאוד, פעלתן, שממלא במסירות רבה כמה מהתפקידים המסורתיים של הנשיא. בחברה מוכת שכול, מוכת אסונות, הוא כותל הדמעות. הוא תמיד מגיע לשם, לכל הלוויה, לכל יישוב מוכה, לכל משפחה שזקוקה לנחמה
יצחק הרצוג הוא נשיא חרוץ מאוד, פעלתן, שממלא במסירות רבה כמה מהתפקידים המסורתיים של הנשיא. בחברה מוכת שכול, מוכת אסונות, הוא כותל הדמעות. הוא תמיד מגיע לשם, לכל הלוויה, לכל יישוב מוכה, לכל משפחה שזקוקה לנחמה; הוא שם גם בשביל כל ממשלה זרה שמתקשה לקבל את מדיניות הממשלה הנוכחית, מסביר ומרכך. בנאומים שלו הוא עושה כמיטב יכולתו לגשר על מה שלא ניתן לגישור, לומר משהו שיש לו משמעות בלי להרגיז יותר מדי את מחצית העם האחרת. בחברה מקוטבת זה כמעט בלתי-אפשרי.
אבל כאשר הוא לובש את חליפת הפרקליט לכל קליינט ממשרד הרצוג, פוקס נאמן או גרוע מזה, את חליפת הפוליטיקאי שידו בכל ויד כל בו, הוא מאבד את הנכס היחיד שיש לו כנשיא המדינה, את כבודו. הנשיא לא נפגש עם שופר שמחרף ומגדף אותו ואת המוסד שהוא עומד בראשו, בוודאי שלא בסתר, כאחרון הקושרים. זאת לא מעידה טאקטית - זאת טעות אסטרטגית. היא מלמדת שהרצוג, למרות הידענות המופלגת שלו בכל פרט במערכת הפוליטית, איננו מבין איך המכונה של נתניהו עובדת. הוא מתבזה לריק.
הנשיא הציע לנתניהו ולתביעה במשפטו לפתוח בהליך של גישור. אפשר להתווכח אם המהלך היה נכון או לא, אבל ההצעה הועברה לצדדים תחת חותמת של בית-הנשיא עם תאריך תפוגה, כנדרש. היועצת המשפטית לממשלה שיגרה את הסכמתה על הבאזר; נתניהו לא טרח להשיב. נשיא שמכבד את מעמדו היה צריך להוציא הודעה שאומרת תודה, אני מבין שראש הממשלה לא מעוניין, אני מושך את הצעתי. אבל הרצוג המשיך בשלו.
עשר על השתדלות; ארבע על מכובדות: תפקיד נשיא המדינה מבקש גיליון ציונים מרשים יותר.
