תורת המשפט היא לא מדע מדויק. עובדה שבהרבה מאוד נושאים – גם פליליים, גם אזרחיים – יש דעת רוב ודעת מיעוט. זה בולט יותר בנושאים חוקתיים, שהם למעשה פוליטיים. נניח שבעקבות עתירה נגד החלטה שנויה במחלוקת של הממשלה, הרכב של חמישה שופטים מחליט, ברוב של שלושה, שההחלטה לוקה בחוסר סבירות, ושני שופטים שההחלטה סבירה. התוצאה היא אבסורד. משום שאם שני שופטי המיעוט חושבים שההחלטה סבירה – אז בוודאי שההחלטה מצויה בתוך מתחם הסבירות, גם אם שלושה שופטים חושבים אחרת. אבל השימוש המוגזם בעבר בעילת הסבירות יצר ביקורת קשה, נוקבת ומוצדקת.
עכשיו זו ההחלטה על מינוי רומן גופמן לראש המוסד. ועדת המינויים לתפקידים בכירים החליטה, ברוב קולות, לאשר את המינוי. ראש הממשלה, לפי הנוהל התקין, חתם על המינוי. רגע, יש מי שיאמר, אבל יו"ר הוועדה, השופט אשר גרוניס, התנגד למינוי. אז מה? אותו גרוניס התנגד גם למינוי גלי בהרב-מיארה לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. והיא בכל זאת עברה את אישור הממשלה. בהחלט יכול להיות שגרוניס, ששייך למחנה השמרני בין המשפטנים – צודק בשני המקרים. אבל אנחנו לא בדיון ציבורי. אנחנו בדיון משפטי. וברגע שהמינוי של גופמן עבר את הוועדה – זה אמור להיות סוף פסוק. לא אצל היועצת.
כבר היינו בסיפור הזה, כאשר שר התקשורת, שלמה קרעי, מינה את ד"ר אודליה מינס לתפקיד ממלאת מקום יו"ר מועצת הרשות השנייה. הוגשה עתירה נגד המינוי. לא רק שהיועצת סירבה לייצג את הממשלה, לא רק שהיא הצטרפה לעותרים נגד המינוי, היא גם אסרה על קרעי לקבל ייצוג משפטי, כדי להציג את עמדתו, בתואנה של "אי חוקיות ברורה ומובהקת". זה היה אמור להיות מקרה של שחור לבן. לא אפור. מקרה קיצוני שבו האמת המשפטית כל כך ברורה, שהיועצת מונעת זכות בסיסית של ייצוג משפטי.
אלא שמתברר ששופטי בג"ץ חשבו אחרת, והיועצת חטפה סטירה כואבת ומצלצלת. לא רק שהמינוי אושר, אלא גם עמדת היועצת על שלילת הזכות לייצוג זכתה לביקורת נוקבת. בנקודות המחלוקת העיקריות – שלושת שופטי ההרכב הביעו עמדה דומה, הסותרת את עמדת היועצת.
יסלחו לי חבריי ממחנה המחאה, אבל נדמה שבדיוק כפי שיש ביקורת על עמדות תמוהות של שרי ממשלה ושל ראש הממשלה – יש עמדות כאלה גם בקרב שומרי הסף. אפילו לממשלת הימין הזאת, שאין צורך לאהוב, יש לפעמים עמדות צודקות. העוינות לממשלה ולעומד בראשה לא צריכה לחסל את ההגינות, או היושר האינטלקטואלי, גם בקרב פעילי מחאה. ובוודאי שלא אצל היועצת המשפטית ובכירי הפרקליטות.
עם כל הכבוד לברנע, ויש הרבה כבוד, הוא הופיע בפני ועדת המינויים. הוא השמיע את דעתו. רוב חברי הוועדה לא קיבלו את דעתו. כך שאם כבר מדברים על טוהר מידות, יש משהו לקוי בפנייה למסלול עוקף ועדה, רק משום שדעתו של ברנע לא התקבלה
הסיפור הנוסף הוא "המכתב הסודי" של ראש המוסד המכהן, דדי ברנע. לפי המידע שפורסם – המכתב עוסק בעיקר בטוהר מידות, על רקע התנהלות גופמן בפרשת אלמקייס. לפי הפרטים הידועים – מדובר בהתנהלות ראויה לגינוי. אבל עם כל הכבוד לברנע, ויש הרבה כבוד, הוא הופיע בפני ועדת המינויים. הוא השמיע את דעתו. רוב חברי הוועדה לא קיבלו את דעתו. כך שאם כבר מדברים על טוהר מידות, יש משהו לקוי בפנייה למסלול עוקף ועדה, רק משום שדעתו של ברנע לא התקבלה.
אנחנו בימים שבהם הצעות חוק רבות מונחות על שולחן הכנסת, כולל פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בעבר הועלו הצעות כאלה גם על ידי אנשי אקדמיה בכירים, כולל פרופסור שלמה אבינרי שהלך לעולמו, וכולל חתן פרס ישראל למשפטים, פרופסור דניאל פרידמן. זו הצעה שראויה לדיון בימים כתיקונם. אבל אלה לא ימים כתיקונם. בהתייחס לקואליציה הנוכחית, בהתייחס להצעות החוק שעל הפרק, בהתייחס לזלזול התהומי בשלטון החוק – ההצעה הנוכחית היא פיגוע משפטי.
דווקא על הרקע הזה, יש משהו תמוה בעמדת היועצת. פעם אחרי פעם היא בוחרת במסלול ה"דווקא". היא שכחה שהכלל הבסיסי הוא: בכל מקום שבו אפשר לזרום עם החלטות הממשלה, חובה עליה לזרום. היא אמורה לדעת שאין אמת משפטית מדעית. היא אמורה לזכור שהיא כבר טעתה והטעתה. על תקן פוליטיקאית או כותבת מאמרים זה היה בסדר גמור להביע עמדה נגד מינוי גופמן. אבל לאחר שהוא כבר עבר את המשוכה המשפטית, של ועדת המינויים, לאחר שהחומר הונח בפניה, לאחר שגם ראש המוסד המכהן הופיע בפניה – העמדה העוינת שלה היא בלתי סבירה בעליל. היא תורמת רק, ואך ורק, למאבק המסוכן של חורשי רעה נגד מערכת המשפט. היא לא מחזקת את שלטון החוק. היא פוגעת בו.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.26
