הבניין החדש של שירות הביטחון הכללי משקיף על תל-אביב מלמעלה, באדנות שלא מתיישבת עם סיסמת הארגון, "מגן ולא ייראה". ייראה גם ייראה: הבניין מאפיל בגודלו על שכנו, מרכז רבין. במהלך הבנייה הבטיח ראש השב"כ רונן בר לדליה רבין שהבניין ייקרא על שם אביה. דוד זיני, יורשו בתפקיד, חזר על ההבטחה כאשר צמרת השב"כ התכנסה במרכז, ביום השנה לרצח. זיני נמנע מללחוץ ידי נשים: כך הוא מפרש את האיסור בהלכה. אף על פי כן הוא ניגש לדליה ולחץ את ידה.
לפני שנה פחות שבוע, בשיחה בת שלוש עד שבע דקות במושב האחורי של מכונית ראש הממשלה, בתום ביקור מאולץ, בלתי מוסבר, בבסיס צאלים, נתניהו הציע לאלוף זיני, מפקד ההכשרות בצה"ל, להתמנות לראש השב"כ. מאז אותו יום המערכת הפוליטית והתקשורת מרבות לעסוק בו, בהתנהגותו, בהרגליו, באופיו, בדעותיו. צד אחד מתאר אותו כמפלצת, דֶּמוֹן, משרת עיוור של המשפחה השלטת, אויב הסדר הדמוקרטי; הצד השני משוכנע שמדובר בעילוי, בקורבן, באיש שההשגחה העליונה בחרה כדי להגשים את חלומות הקצה של הימין הדתי.
אני מבקש להעלות ספקות לגבי שני הדימויים: לא מפלצת, לא מלאך; מה כן? איש קשה מאוד, עם עצמו ועם אחרים, אמיץ בקרב, קנאי לדעותיו, קנאי גם לדתו. הוא משוכנע שתוקפים אותו משום שהמערכת, בעיקר התקשורת, לא מסוגלת לקבל את השונה, את האחר. בעיניו, לא הוא עומד למבחן אלא מבקריו. בדרך אל האג'נדות הם שיחררו את עצמם מהאמת.
יש בו כעס שנצבר בשנים של תסכול, אישי, קהילתי, אידיאולוגי. הכוח שניתן לו לא מפצה על תחושת הקיפוח.
השוני בינו לבין קודמיו ניכר פחות בעבודה היומיומית. שמונת החודשים הראשונים שלו כראש השב"כ מלמדים על מאמץ כן מצידו להשתלב בדנ"א של הארגון, בנורמות שלו. החריגות הן שיוצרות כותרות. לפעמים הן אמיתיות, לפעמים הן תלושות מהמציאות או מנופחות, לפעמים הן תוצר של טעויות של טירון.
לא מלך, ממלכה - זאת המחויבות המוצהרת שלו כלפי המדינה. שתי סטירות לחי מאבא שלו היו החוויות המעצבות של ילדותו, בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים. את הראשונה חטף כאשר הלך אל רחוב בר-אילן, סמוך לביתו, כדי לצפות בהפגנת חרדים לסגירת הרחוב בשבת. "רק ישבתי על הגדר והסתכלתי", אמר לאביו כשחזר הביתה. הסטירה הייתה מצלצלת. "אתה מחזק ידי עובדי עבירה?" הטיח בו אביו. "מי שזורק אשכוליות על שוטרים מעודד את אויבינו לזרוק אבנים".
סטירת הלחי השנייה ניתנה לאחיו, שחזר מהפגנה נגד הסכם אוסלו עם תמונת רבין במדי אס-אס. "לא ככה מתייחסים לראש ממשלת ישראל", פסק האב.
ממלכתיות היא מה שרוב הישראלים מצפים לקבל משליטיהם. היא קוד התנהגות, סדר עדיפויות, תעודת יושר. אבל הממלכה בעולמו של זיני ובעולמם של הרבנים שלו מישיבת הר המור ובנותיה שונה. הממלכה שלהם נישאת על ענן של קדושה דתית. היא מעל לחוק; מעל לערכים; מעל לוויכוח, דרגה אחת מתחת להלכה. ראיתי אותם בעצמונה, בגוש קטיף, בתקופת ההתנתקות. בזמן שאחרים התפרעו הם התפנו בשקט, בכבוד, כי זה היה צו הממלכה. אבל הממלכה שלהם באה לעולם עם קיצוניות דתית, לאומנות קשה וערבוב לא בריא בין דת למדינה. הכוח של המדינה משווע לריסון, לא להילה של קדושה. זה נכון במיוחד בארגון חשאי כמו השב"כ. ממלכתיות חרד"לית היא שילוב שמזמין צרות.
קשה לדעת מה יעשה זיני אם וכאשר הממלכה תצא מדעתה, אם יציית או יתקומם. חשבו על הטבע האנרכיסטי של הפעולות של בן גביר וסמוטריץ'. כל אחד מהם בז בדרכו לממלכה – יש לו אלוהים אחרים; חשבו על רוני אלשיך, דתי וימני, בוגר שב"כ, שמונה למפכ"ל והגיע למסקנה שמנהיג הממלכה הוא עבריין. אלשיך בחר בממלכה, לא במלך.
ב-8 באפריל השנה נכנסה לתוקף הפסקת האש עם איראן. ידיעות מודיעיניות הזהירו מפני התקפת פתע, "יש זמן להתרעה אבל זה אפס זמן", אמר הרמטכ"ל בדיון בפורום צבאי. נתניהו עמד להתייצב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב לשלושה ימי עדות רצופים. המיקום היה ידוע, גם הלו"ז. השב"כ הודיע שמטעמי אבטחה נתניהו לא יתייצב. מה שרונן בר סירב לעשות עשה זיני. ההחלטה חיזקה לכאורה את הטענה שהוא ראש מטעם, משרת המשפחה. העובדה שנתניהו מתחמק כל הזמן, באופן מביש, מלהעיד במשפט שימשה כעדות מסייעת.
אבל תהליך קבלת ההחלטות מספר סיפור אחר: ראש אגף האבטחה בשב"כ הוא שהמליץ, בכתב, פעמיים על ביטול ההופעה של ראש הממשלה בבית המשפט. המלצתו הוכשרה, אמנם בהסתייגות, במסמך חתום על ידי היועץ המשפטי של השב"כ. רק לאחר שהם חיוו את דעתם המקצועית באה ההנחיה של זיני.
ייתכן שראש אגף וראש שירות מנוסים יותר היו אומרים, הסיכון, באולם שממוקם מתחת לקרקע, לא מצדיק ביטול. אם ראש הממשלה נדרש להעיד בבית משפט, השב"כ צריך לדאוג שיגיע: זאת המחויבות המקצועית שלו. אבל על פניו התהליך נראה לגמרי ענייני, לגמרי תקני.
הבס"ד שירד
סיפור הפגישה במושב האחורי של המכונית, בצאלים, לפני שנה, הותיר פצע אצל זיני ופצע אצל הרמטכ"ל זמיר. כל המהלך נראה כמו הכלאה בין קומדיה של טעויות למזימה מאפיונרית: ראש הממשלה מגיע לבקר בבסיס צבאי נידח כדי לצפות בתרגיל לא חשוב, בהתראה קצרה. המזכיר הצבאי שלו נעדר. מפקד זרוע היבשה עסוק במקום אחר, מבקש שחרור, ומגיע רק לאחר שקיבל פקודה מהרמטכ"ל. זיני נמצא ברמת הגולן. הוא מגיע כי הוא מבין שמז"י לא מגיע, ונוכחותו חיונית. נתניהו נושא נאום של כלום באוזני הקצינים ואז, לפני פרידה, ראש הסגל שלו, צחי ברוורמן, מבקש מזיני בשקט להיכנס לרכב ופותח לו את הדלת.
בשיחה, שנמשכה כאמור בין שלוש לשבע דקות, מתאר זיני את הפעולות שלו לגיוס חרדים. נתניהו קוטע אותו בשאלה: "האם אתה מוכן להיות ראש שב"כ?" זיני מופתע. "אני מוכן אבל יש לך בתוך השירות אנשים טובים ממני", הוא משיב, ונוקב בשני שמות. "אתה מכיר את השב"כ טוב ממני", הוא מוסיף. "האם אתה בטוח שאני יכול?"
בנוהל מסודר, נתניהו היה חייב לדווח לרמטכ"ל לפני שקרא לזיני; בנוהל מסודר, זיני היה צריך לדווח מיד לרמטכ"ל. עד היום לא ברור אם הרעיון צץ אצל נתניהו פתאום, בדרך אל הרכב, או שהכל תוכנן מראש, כדי ללמד את הרמטכ"ל מי הבוס. בסך הכל נתניהו קיים עד אותו יום פגישה אחת בארבע עיניים עם זיני, כשהיה מועמד למזכיר צבאי, תפקיד שונה לגמרי מראש שב"כ.
זיני לא מדווח לרמטכ"ל: הוא נוסע עם נהג ולא נוח לו לדבר בטלפון בנוכחותו. בערב הוא מגיע לביתו ברמת הגולן. הוא מטלפן לעוזר הרמטכ"ל, אל"ם אלון לניאדו. הוא מבקש לדבר עם זמיר, אבל זמיר לא זמין – הוא עסוק בהכנות למבצע עם כלביא. לניאדו מבקש לדעת מה הנושא. זיני מסרב לספר לו.
למחרת, יום שישי, הרמטכ"ל חוזר אליו (לפי גרסה אחרת, ביום ראשון). זיני מספר לו על הקטע בשיחה שעסק בגיוס חרדים. האם היה עוד משהו בשיחה, שואל זמיר. רק אז זיני מספר לו על ההצעה שקיבל. אחריה הוא מטלפן למזכיר הצבאי רומן גופמן ומעדכן אותו. "מסור לו שתשובתי החיובית בעינה עומדת", הוא מוסיף.
שבוע עובר בדממה. זיני בסדרת חינוך בירושלים. בערב, במלון, הטלפון מצלצל. "ערב טוב זיני", אומר הבריטון בצד השני. "החלטתי למנות אותך לראש השב"כ". אם זיני ציפה לתהליך סדור הוא לא קיבל אותו.
לוועדת הבדיקה ולבג"ץ הוגשו מאות תלונות על המינוי. גודש הפניות לא היה קשור רק לזיני: הוא היה בנוי על הר החשדות שצצו במאבק הקודם, בין רונן בר לנתניהו, במאבקים על המחאה, המחדל, החטופים. נשיא העליון לשעבר גרוניס והנשיא עמית לא מצאו פגם כלשהו בהתנהלות של זיני (עמית, בדעת מיעוט, פסל את המינוי).
אקורד הסיום היה במטה הכללי. ברגע שהמינוי הונח על השולחן הצבא היה חייב לשחרר את זיני. בבוקר הוציא דובר צה"ל הודעה שהרמטכ"ל נפגש עם האלוף וסיכם איתו על מועד פרישה. שולי ההודעה, באותיות מודגשות, משקפים את הכעס של זמיר. נאמר בהם: "הרמטכ"ל מבהיר כי כל שיח של משרתי צה"ל עם דרג מדיני מחייב אישור רמטכ"ל!"
נסער, זיני צילצל לדובר צה"ל, תא"ל אפי דפרין. הדובר הוציא הודעה מתקנת: "נדגיש כי האלוף זיני לא הודח מצה"ל. הוא קצין מוערך ועתיר זכויות", נאמר בה. זיני בחר לשתוק: הוא לא רצה לבזות את הממלכה.
אבל העניין התקשורתי בזיני לא נעלם. אשתו של זיני, נעמי, שיגרה איגרת ברכה לנשות עובדי השב"כ. זאת הייתה טעות, אי-הבנה בטבעו של ארגון שכמעט מחצית מעובדיו היא נשים. המכתב המקורי נפתח בראשי התיבות בס"ד: זיני הורה למחוק אותם ברגע האחרון.
הסירוב ללחוץ ידי לוחמות שב"כ כי הן נשים היה טעות נוספת. זיני לא סבר כך: בכל שנותיו בצבא הוא קידם נשים. הוא הביא איתו מהצבא קצינה, מנהלת לשכתו. היא חילונית. את הסירוב ללחוץ ידיים הוא הסביר בנימוק הלכתי. את הכעס שלו על הסערה הציבורית בטיעונים ליברליים: איפה הסובלנות לאחר, חופש הדת, הדמוקרטיה. אני לא בטוח שהעובדות בארגון השתכנעו.
הוא צדק כאשר כעס על שקבוצה גדולה של גמלאי שב"כ שהגישו עתירה נגדו חתמו בראשי תיבות: אל בית המשפט צריך ללכת בשם מלא, בפנים גלויים. אבל העותרים, בעצתו של השופט סולברג, משכו את עתירתם. התיק נסגר. בכל זאת זיני ממשיך לדרוש שהשמות יימסרו, ומאיים ללכת לבית המשפט. למה נחוץ לו הריב הזה, רק הוא יודע.
משטובה וגוז'ונים
הביקורת שלו על הצבא התחילה הרבה לפני מחדל 7 באוקטובר. מתוך כוונות טובות, כך חזר ואמר בדיונים, מפקדים טיפחו ערכים אזרחיים שהולמים חברה ליברלית. הדאגה לפרט הלכה למקום לא מאוזן. זה מתחיל בהימנעות מתרגילים באש חיה בלילה, הימנעות מחזרה על תרגילים שוב ושוב (מה שנקרא בצבא "שנֵה"), ומסתיים בשאלה מי ישמור על המדינה הזאת. הנראות הפכה לחשובה יותר מהמהות, המעשייה קדמה למעשה. בעיניו לתקשורת היה קשר, גם אחריות, לתהליכים הלא-טובים שראה בצה"ל. מה יגידו עליי נעשה חשוב יותר ממה אני עושה. מפקדים עברו לעבוד עם כתבי חצר, עשו קמפיינים למען עצמם. חודש לפני המלחמה אמר בדיון משפט מהדהד: אנחנו משטובה שהוציאו ממנה את כל הגוז'ונים (משטובה היא מכונית לגריטה שהוברחה לשטחים; גוז'ונים הם הברגים שסוגרים את הגלגלים).
התוצאה הייתה הכישלון של 7 באוקטובר: החיילים שלא היו ערוכים כנדרש בעמדות ברזל ובכוננות ספיגה, חוסר האונים של צה"ל מול ההפתעה. זאת לא הייתה סטייה של יום; זאת הייתה סטייה של דרך: לא באמת האמנו שנצטרך להילחם.
הוא הרגיש שבמטה הכללי לא אוהבים לשמוע את דברי הביקורת שלו. במהלך המלחמה הרמטכ"ל הוציא אותו מכמה דיונים. אל התסכול נוסף העלבון.
בפרשת אלאור אזריה, החייל שירה למוות במחבל אזוק ופצוע, הרמטכ"ל גדי איזנקוט הוקיע מיד את המעשה. אילו זיני היה הרמטכ"ל הוא היה נוהג אחרת. הוא היה ממתין, ומניח לרוני נומה, אלוף פיקוד המרכז באותו זמן, לתחקר את המקרה. ממתין, למרות שהכל תועד והוצג ברבים. בוויכוח בין טוהר הנשק למה שנתפס כרוח לחימה אפשר לשער איפה זיני היה עומד.
לשיטתו, השב"כ חלה באותה מחלה שפשטה בצה"ל. לאנשים יש אג'נדות. הם פוחדים לשנות. כדי לתקן, כדי להחזיר את המערכת לאיזון, צריך לדחוף לקצה השני. מזל שהתמנה לשב"כ ראש מבחוץ, מישהו שנקי מתחלואי העבר.
הוא לא היה עושה מה שעשה רונן בר – הוא לא היה מתייצב למאבק בראש הממשלה בעודו מכהן כראש הארגון. לא בטוח שהיה מתייחס לכספים שקיבלו היועצים הקרובים ביותר לראש הממשלה מקטאר כאל עבירה ביטחונית חמורה. גם בפרשת קטארגייט דעתו שונה מדעת קודמו.
מעבר לדעות האלה, שמציבות אותו בצד מאוד מסוים של המפה, עומדים המעשים: שבועות לאחר תחילת כהונתו הוא הגיע להכרה שיש התרופפות במה שמכונה החטיבה היהודית. הוא הורה לאגף המבצעים בשירות להירתם לעזרת החטיבה. ההוראה יצאה ב-17 בנובמבר. נאמר בה ש"יש להביא ראיות למעשים פליליים כדי להכניס אנשים לכלא – זאת הדרך היחידה - לסכל ולתעד". ההוראה מצביעה על סדר עדיפויות ברור, לא מתפשר. כאשר המשטרה מניחה למתפרעים לעשות כעולה על רוחם, כאשר סמוטריץ' ובן גביר ועמיתיהם מתייצבים מאחוריהם, כאשר נתניהו מציע לאוכפי החוק לטפל קודם בפשיעה בנגב, כאשר הצבא מותקף פוליטית, זיני מגלה נכונות לשחות נגד הזרם.
ליד ביתו של זיני פוזרו באחרונה ניירות מחאה של גורמים שתומכים בנוער הגבעות. גם הוא בחשודים.
בניגוד לעמדת אנשים בצמרת הארגון הוא פתח במלחמה בהברחות נשק. ההערכות מבהילות: בין אלפים לעשרות אלפים מקלעי מאג ומאות אלפי רובים ואקדחים מוחזקים בידי אזרחים שלשב"כ אין מושג עליהם. לשיטתו, זה איום ממשי על ביטחון המדינה. ברגע שנודע לו שאחיו נעצר בחשד להברחה לרצועה הוא הכריז על ניגוד עניינים וניתק מגע. הוא לא ניסה לחלץ את אחיו מעונש. בכל זאת תהה, מדוע אחד שהבריח כ-90 מיליון שקל לא הואשם בעבירה ביטחונית ואילו אחיו, שחשוד בהרבה פחות, מתמודד עם אישום ביטחוני.
גם אם בעקבות הבחירות תקום ממשלה חדשה הוא ימשיך לכהן. האיומים של גורמים באופוזיציה לפטר אותו הם קשקוש: אין עילה של ממש. השאלה היא האם האיש יידע להסתגל למדיניות חדשה, למציאות חדשה. בשיטה הישראלית ראש השב"כ ממלא תפקיד מרכזי ביחסים עם שני גורמים זרים – ממשלת מצרים והרשות הפלסטינית. הוא השגריר שלהן, הפרזנטור שלהן, מול ראש הממשלה והקבינט. האם זיני יוכל לעשות זאת, ירצה לעשות זאת, כשהמגמה תשתנה? האם יידע ללכת על הגשר הצר, המתעתע, בין קשיחות לגמישות, בין אויב לשותף?
הוא היה רוצה לעבוד בשקט – שקט פוליטי, שקט תקשורתי, שקט פנימי. מה שלא יעשה, את המתנה הזאת אין סיכוי שיקבל.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.05.26
