משולש הגבולות בין שלוש המדינות שאין ביניהן אף גבול מבעבע שוב אל עבר נקודת הרתיחה, אחרי שארצות-הברית הודיעה אתמול כי ההצעה האיראנית החדשה כלל לא מחדשת דבר. מאחורי הקלעים, חדי האוזן שמעו בקולות מהבית הלבן נימה נוספת. כזו שמעידה על כך שהמשא ומתן בין הצדדים – בו הולכים צעד קדימה וחוזרים שניים אחורה – לפחות כעת לא מבשיל לשום דבר. או, במילים אחרות, שלטראמפ נמאס, שכבר אין ממש על מה לדבר, לפחות לא כרגע ולא באופן הזה.
5 צפייה בגלריה
טראמפ ומטוסי קרב של ארה"ב בפוארטו ריקו
(צילום: Hans Rosenkranz, Marinetraffic.com, U.S. Navy, AP Photo/Julia Demaree Nikhinson, REUTERS/Eva Marie Uzcategui)
אחרי דברי טראמפ אמש (שני) על התקיפה שתוכננה ובוטלה, בישראל עדיין מנסים להבין את פשר ההודעה, שהפתיעה, שוב, את מקבלי ההחלטות בירושלים. נכון לשעת לילה מאוחרת אמש, כל עוד אין מידע אחר בנושא מלבד הציוץ, ישראל וארצות-הברית נערכות לחזרה למלחמה, והחזרה הזו עשויה להיות לא למהלומה קצרה של ערב אחד – שכן נדמה כי זו ממילא לא תשנה דבר ביחסי הכוחות. נדמה כי בתקופה הקרובה אכן יתחולל שינוי, שכן אפילו טראמפ לא מסוגל למתוח את הקפיץ הזה יותר, ולחזור על תרגילי ה"איראנים רוצים לחתום על הסכם" לצד הבטחות שתוך שבועיים הכל יסתדר. גם לאיראנים נגמר מלאי ההמצאות. כל הצדדים מגדילים את ההימור, מעלים את הסיכון והולכים אל הלא-נודע.
"מבצע שאגת הארי שמנהלת ישראל נגד איראן וחזבאללה טומן בחובו הישגים רבים, אך הולכת ומתהווה דינמיקת סבבים בין ישראל לבין איראן וחיזבאללה, שקולעת את ישראל לתסבוכת אסטרטגית. בזירות אחרות דינמיקה זו לא שירתה את ישראל. ייתכן שהמערכה, מהווה שינוי בתפיסת הביטחון של ישראל – שהפכה מבוססת יותר על מניעה, אולם גם כך וגם כך מוטב שמערכה זו תהיה קצרה, וממוקדת באיראן ביעדים ברי השגה, מבלי להיגרר ל"התרחבות זוחלת" של המשימה לזירות נוספות".
השורות הללו הן אות כבוד לא רק לכותב שלהן, גל פרל – ראש תחום יבשה והעורך הראשי של כתב העת של צה"ל "בין הקטבים" וסרן במילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" – אלא גם לאומץ של צה"ל שהתיר לפרסם אותן בגרסה המקוונת שיוצאת בשם הצבא. במאמר תובנות ראשוניות מ"שאגת הארי" שפורסם עוד במרץ, פגע פרל בתמציתיות וחדות בבעיה - דווקא אל מול ההצלחות הצבאיות שבאו אחרי הכישלון הנוקב, ישראל מכניסה את עצמה בדיוק למקום בו היא נשבעה שלא תהיה יותר לעולם.
ראוי מאוד שראשי הצבא, קהילת המודיעין, והדרג הפוליטי ייקראו את הדברים גם לפני הסבב הקרוב, ויחשבו לא רק על בנק המטרות, שהלך והתמלא מאז הוכרזה הפסקת האש, אלא גם על איך כל זה יכול וצריך להיגמר, להקדיש לכך דקה אחת יותר מאשר בפעם הקודמת.
ישראל וארצות-הברית יצאו למלחמה כדי להפיל את השלטון באיראן. נתניהו אמר שהוא יוצא גם כדי לסכל את פרויקט הגרעין ומערך הטילים, למרות שהוא אמר שהם נחרבו כבר בפעם הקודמת ביוני, וממילא – אם היו מפילים את השלטון כל זה לא היה רלוונטי. כיום, מנהיגי המדינות, לצד חלק מהבכירים במערכות הביטחון של שתי המדינות, מנסים לטעון אחרת. בצה"ל מקפידים מהיום השלישי למלחמה להתרחק כמו מאש מתוכנית ההפיכה למרות שהיו חלק ממנה ולספר לעצמם ולתקשורת סיפורים, שעוד יחזרו כבומרנג כשמישהו יחליט לברר מה באמת קרה. האירועים שהתחוללו מובילים רק למסקנה אחת. "אף אחד לא הורג מנהיג של מדינה מכהנת אם אין לו כוונה להפיל את השלטון", אומר גורם מודיעיני ישראלי בכיר, ומזכיר שזו פעולה שמנהיגי ישראל לאורך כל ההיסטוריה פסלו אותה שוב ושוב.
מהרגע שהתברר שהשלטון באיראן לא עומד ליפול, וכשכל צד מאשים את השני שבגללו זה לא קרה, ארצות-הברית מידרה את ישראל מהמשא ומתן, לא רק שלא שיתפה אותה בדיונים על השאלה מתי ובאילו תנאים תסתיים המלחמה, ולא רק שלא הקשיבה ברוב הנושאים לבקשותיה של ישראל, אלא שוושינגטון כלל לא עדכנה אותה בהתפתחויות.
במשך שבועות ניסו בישראל להבין מה קורה בין וושינגטון לטהרן. היו רגעים שבהם נראה היה שאולי הצדדים ימצאו נוסחה: איראן תמסור, תדלל או תוציא את מלאי האורניום המועשר, תתחייב להשעיית העשרה לפרק זמן ארוך, תסכים לפיקוח כלשהו, ותקבל בתמורה הסרה רחבה של סנקציות, הפשרה של נכסים והחזרת חמצן כלכלי למשטר. אך אחר כך באה הקשחת העמדות האיראנית, ואחריה, הקשחת העמדות האמריקאית בתגובה. שוב הכול חזר לנקודת ההתחלה.
כעת, לפי הערכות בישראל ובארצות-הברית, הצדדים מעלים את ההימור. מוג’תבא חמינאי (או הקישור ממנו יוצאים פתקים המייצגים את עמדתו הבלתי מתפשרת), לצד מספר קטן של בכירים שעל פיהם יישק דבר בעמדת איראן – בניגוד לדעת רוב ההנהגה – מסרבים לתת לאמריקאים הישג שיוצג כניצחון. ארצות-הברית, מצידה, מתקרבת מחדש לאפשרות של חזרה ללחימה, אולי כבר בימים הקרובים, בתקיפה רחבה ומשולבת שמטרתה לפגוע לא רק במתקני גרעין – אלא גם במערך הטילים הבליסטיים, במנהרות, במשגרים, ואולי בתשתיות אנרגיה וחשמל.
לכאורה, מדובר בהפעלת לחץ כדי להגיע להסכם טוב יותר. בפועל, מדובר במהלך שאף אחד לא יודע בוודאות מה יש בסופו. גרוע מזה, לא ברור שיש מנהיג לדון איתו בהסכם סגירת הסבב. מוג’תבא צץ לעיתים רחוקות עד כדי כך ששוב יש כאלה הסבורים כי הוא בכלל מת.
איראן יודעת היטב שהיא עלולה לספוג נזק כבד מאוד, היא כבר ספגה. אבל בטהרן כנראה מעריכים שגם אם ייגרם עוד הרס, הם עדיין יכולים להרוויח את הדבר החשוב ביותר מבחינתם: לא להיכנע. לא למסור את הטילים. לא לוותר באמת על תשתית הכוח. לא להפוך את סוף המלחמה לרגע שבו טראמפ ונתניהו יעמדו מול המצלמות ויכריזו שהרפובליקה האיסלאמית התקפלה.
גם וושינגטון מעלה את ההימור, אבל היא אינה יודעת מה תקבל בתמורה. מדובר בשאלה פשוטה: אם אחרי שבועות ארוכים של הפצצות לא הושגו היעדים שהוצבו – לא סוף ההעשרה, לא מסירת מלאי האורניום, לא גריעת יכולת הטילים, לא שינוי משטר – מדוע שסבב נוסף, גם אם יהיה רועש וקטלני יותר, יביא לתוצאה אחרת?
כשיוצאים להשיג יעד תוך שימוש בכח, הכישלון יכול להוביל לשתי מסקנות. או שכל השיטה הייתה לא נכונה ויש לחשוב על משהו אחר, לחזור הביתה להתארגן טוב יותר לפעם הבאה. או למסקנה שפשוט לא השתמשו במספיק כוח. יציאה לקרב מחודש תצביע כי בעיניי ארה"ב התשובה היא האפשרות השנייה.
באופן מוזר, דווקא לישראל יותר קל להכריז על ניצחון, ולו חלקי. אם למשל התקיפות הבאות יפגעו במערך הטילים הבליסטיים של איראן, תוך גרימת נזק משמעותי למנהרות בהן הם מוסתרים עם משגרים רבים, ישראל תראה בכך הישג גדול.
עבור ארצות-הברית, לעומת זאת, השאלה המרכזית היא אחרת: האם הפגיעה בהם תכופף את איראן להסכם, כאשר אם לא – טראמפ עלול למצוא את עצמו בדיוק באותו המצב שבו היה קודם, רק עם פחות חימושים, יותר סיכונים, ויותר לחץ להסביר מדוע הפעם זה כן יעבוד.
גם בישראל אין תמימות דעים. יש מי שאומרים שאם לא הולכים עד הסוף, עדיף לא לפעול כלל. תקיפה סמלית, אפילו אם תהיה מרשימה, עלולה רק להעניק לאיראן סיבה להגיב, לפגוע במדינות המפרץ, לשבש את שוק האנרגיה, להכביד על ישראל, ולבסוף לחזור בדיוק לאותו משא ומתן – רק במעמד של מדינה מסוכנת יותר. אחרים טוענים מנגד שאין ברירה. הסכם שאינו מטפל במלואו בהעשרה, במתקן הגרעיני בפורדו, בתשתיות ובטילים לא יהווה פתרון אלא רק את דחיית הסכנה. הסרת סנקציות בלי פירוק אמיתי תאפשר למשטר האיראני להתייצב, להזרים כסף לשלוחות, לשקם את חיזבאללה, ולהכריז שעמד מול ארה"ב וישראל וניצח.
5 צפייה בגלריה
נתניהו והתקיפה באיראן. אמר שהוא יוצא גם כדי לסכל את פרויקט הגרעין ומערך הטילים
(צילום: חיים גולדברג/פלאש 90, Social Media/Reuters)
בין שתי האפשרויות הרעות האלה נולדה בשבועות האחרונים גם אפשרות שלישית: הקפאת מצב. לא הסכם, לא מלחמה מלאה, אלא “שקט ייענה בשקט” בגרסת המפרץ הפרסי. לא ניצחון, לא הכרעה, לא סיום. רק הפוגה עד הפעם הבאה. בעיני חלק מהבכירים בישראל, זהו הרע במיעוטו. בעיני אחרים, זו בדיוק המלכודת שישראל נשבעה שלא תיפול אליה שוב אחרי 7 באוקטובר: עוד סבב, עוד הפסקה, עוד המתנה, עוד הפתעה.
הבעיה היא שהמלחמה מול איראן כבר מזמן אינה רק מלחמה מול איראן. חיזבאללה חזר למלא את ייעודו כזרוע מסיטה ומפצלת קשב. מדינות המפרץ חוששות להיפגע. מלאי המיירטים והחימושים נשחק. המילואים נשחקים. העורף הישראלי והמשק האמריקאי-עולמי מחוברים לאותו מד-חום של הסלמה. ובכל פעם שמגדילים את ההימור, גדל גם הסיכוי שמישהו ליד השולחן יטעה בחישוב.
איראן מהמרת שתוכל לספוג ולשרוד. ארצות הברית מהמרת שהפעם הכאב יביא לכניעה. ישראל מהמרת שהלחץ האמריקאי לא יסתיים בהסכם רע יותר מהמצב שלפני המלחמה. שלושתם יודעים מה הם מסכנים. אף אחד מהם לא יודע בוודאות מה ירוויח. זו בדיוק הבעיה.
