פאץ'.
להלן גיבורי האירוע: לוחם נח"ל, שבניגוד לאחרים, בלבנון, בעזה ובשומרון נושא במאמץ/
רמטכ"ל, שמול צבא המכרסמים בצבא העם – ביקש להיות נחרץ/
סיכום דיון: גם את מחיר החברה המשוסעת הלוחם יישא על גבו/
איחלתי לנחלוואי הצלחה בדרכו
עזה.
בשלהי הקיץ שעבר, בדראג' תופח שבצפון עזה, ביום של שמש משתוללת ללא ריבון, בתוך טנק שטיפס וירד על שברי ציוויליזציה מקופלים בערמות של בטון וברזל, פגשתי ארבעה שריונרים.
מפקד הטנק, חילוני, עם פאץ' של סמל החטיבה, 401. התותחן, דרוזי מפקיעין, על הפאץ' הדגל הדרוזי. הטען, פאות ארוכות עד החזה, על הפאץ' בית המקדש. הנהג, במקור מעצמונה שפונתה בהתנתקות, על הפאץ' דגל ישראל.
הטנק הדחוס, טמפרטורה של טאבון, מרקם של סמבוסק, היה כור ההיתוך שלהם. כור די קלסטרופובי, האמת. ארבע נפשות מיקומים אחרים נדחקו בו ללא פינת מסתור, או מקום למתוח רגליים, או סתם למחשבות פרטיות מדי. ובכל זאת, בימי הקרב ההם, שבהם האדם נמדד פחות כסך האדם שבו, ויותר כבורג במכונת מלחמה, היה משהו שאפשר לכל אחד מהם לשמור על הזהות של עצמו.
הפאץ'.
זה מה שתפס את העין לפני הכל.
המשיח.
לצד השריונים, בדראג' תופח לחמו באותו זמן גם חיילי גדוד 50 של הנח"ל. "צלם אותנו", ביקש אחד מהם כשירדתי מהטנק, ושלף דגל גדול, שסחב איתו. הם עמדו שם, ארבעה לוחמים, בין שלדי מבנים שבורים, על אדמה חרבה באלף גווני ייאוש, שמתוכם בלט למרחקים הכחול-לבן של הדגל. גם אם הפאצ'ים היו שונים, היה ברור למה הם שם.
לא מספיק שהם לא ישנים בלילה, לא די בזה שהם מרגישים פראיירים מול הורים אחרים שלא שולחים את הילדים שלהם לצבא, לא די במחדלים הצבאיים והמדיניים סביבם - פתאום זה
אז, וגם אחר כך, כשלחמו בלבנון, ושילמו, אף אחד לא היה מעז להטריד אותם על פאצ'ים. בגלל זה אפשר להבין את ההורים של הלוחם מגדוד 50 שנשלח השבוע למחבוש בגלל פאץ' של המשיח. ולדמיין את התחושות שלהם.
לא מספיק שהם לא ישנים בלילה, לא די בזה שהם מרגישים פראיירים מול הורים אחרים שלא שולחים את הילדים שלהם לצבא, לא די במחדלים הצבאיים והמדיניים סביבם - פתאום זה.
דגל.
אי אפשר להקל ראש בהסבר של הרמטכ"ל. משמעת היא הדרך לניצחון והאחידות חשובה. וגם אם לא אמר את זה, אני אומר בשמו: אלה ימים שבהם פוליטיקאים וקיצוניים מובילים להתפרקות. מעודדים זרמים מסוכנים בתוך צבא העם. אז הרמטכ"ל ביקש בדרכו להזכיר שיש דגל אחד.
רק שהרמטכ"ל יצא מנותק שלוש פעמים: העניש מישהו על משהו, פאץ', שרבים עושים; היה אחראי לעונש לא פרופורציונלי, גם אחרי ההמתקה; לא הערה, לא שבת, מחבוש ארוך; ובעיקר, הלוחם מגדוד 50 היה האחרון בעולם שבאמצעותו היה צריך להעביר מסר.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןויש כמובן גם את העניין הפוליטי: הרמטכ"ל שביקש לקדם אחדות, סיפק חומר תבערה לגוטליבים ולסילמנים.
ח"כ עמית הלוי, למשל, טען שאם הפאץ' היה של הפועל ת"א זה היה נגמר בנזיפה עם חיוך. מעניין מה הח"כ עצמו היה אומר אם זה היה פאץ' של בני סכנין.
מה שמעלה את התהיה על מה הפוליטיקאים שלנו נאבקו בשבוע האחרון: על הלוחם, על המשיח או על ניגוח הרמטכ"ל.
תפקיד ראש הצבא, אם לחתור לסיכום, להתמחות במלחמות. זה, נדמה לי, הקונספט. מול לוחם נח"ל אחד שפגש, זמיר בחר בקרב הלא נכון.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.05.26
