טיוטת ההסכם, לפי כמה מקורות, כוללת את סיום המלחמה, הפסקת אש, פתיחת המצור הכלכלי והמצר, הפשרת נכסים איראניים של 25 מיליארד דולר וכניסה למו"מ של 30–60 יום כדי לסגור את העניין הגרעיני. אבל בטיוטה לא נאמר איך זה ייסגר, והאם איראן מתחייבת מראש על משהו בנושא. חדי העין שמו לב שבציוץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו אתמול, הוא כתב כי "הנשיא טראמפ ואני הסכמנו שכל הסכם סופי עם איראן חייב להסיר את סכנת הגרעין". הסכם "סופי", כלומר, לא זה שהם יחתמו עכשיו.
5 צפייה בגלריה
(צילום: AFP - SOURCE: UGC / UNKNOWN, REUTERS/Jessica Koscielniak/Stringer, Oliver CONTRERAS/AFP)
ואם זה נשמע לכם מוכר, אז לא במקרה. נתניהו אמר באוקטובר אשתקד שהוא וטראמפ הסכימו שבהסכם הסופי עם חמאס, ארגון הטרור יתפרק מנשקו, יפרז את הרצועה ויגלה את עצמו מרצון. הסכם סופי כידוע לא נחתם, וחמאס שולט בעזה. אם זה המודל, אז לנתניהו ולישראל יש בהחלט מה לדאוג, ולא בטוח שאפשר לסמוך על הציוץ של השר מיקי זוהר, שטען: "תסמכו על נתניהו. הוא יודע את העבודה. לאיראן לא יהיה נשק גרעיני. נקודה". מטרתו בעצם היא להגיד שכל דבר שיש להם שאינו נשק, נניח חומר בקיע באיכות קרבית, זה נסבל.
אבל אתמול, בערב שבו כבר החלו להתפשט השמועות על "הסכם" בין ארה"ב לאיראן, כדאי היה לזכור כלל ישן ושחוק, ובמקרה הזה גם מדויק להפליא: זה לא נגמר עד שזה נגמר. ובמזרח התיכון, ובעיקר מול איראן של הימים האלה, גם כשהכל נראה גמור – ייתכן מאוד שזאת רק ההתחלה ולא בהכרח של דברים טובים.
נכון לעכשיו, התמונה המתקבלת מהמידע שבידינו מורכבת בהרבה מהכותרות על הסכם מתקרב. יש מגעים. יש טיוטות. יש מתווכים. יש רצון אמריקני עז, כמעט נואש, להגיע להסדר. יש גם חלקים בהנהגה האיראנית, לרבות גורמים שבדרך כלל נחשבים ניצים, שמבינים כי המשך העימות עלול להסתיים באסון מבחינתם. אבל עדיין אין הסכם חתום. אפילו לא ברור שיש טיוטה אחרונה מוסכמת שעליה ניתן לחתום.
מעל כל זה מרחפת דמות אחת, נסתרת, כמעט בלתי נראית, שהפכה בשבועות האחרונים לאחד הגורמים המרכזיים בקביעת גורל המערכה: מוג'תבא חמינאי.
לפי המידע שבידי ישראל, המנהיג העליון – או ליתר דיוק האיש שממנו מצפים לאישור הסופי – טרם נתן את הסכמתו להסכם המתגבש. האיראנים, כך נאמר למתווכים, טוענים כי הנוסחה שעל הפרק מתיישבת עם הדירקטיבה הכללית שניתנה להם לניהול המו"מ. אבל זה בדיוק לב הבעיה: דירקטיבה כללית איננה אישור סופי. ובמשטר שבו ההחלטה הסופית עוברת דרך נתיב פתקים, שליחים, בידולים ביטחוניים, ומעגל מצומצם מאוד של אנשים, הפער בין "יש התקדמות" לבין "יש הסכם" עלול להיות תהומי.
זו איננה פרוצדורה בלבד. לא מדובר, לפחות לפי ההערכות בישראל, בעיכוב טכני או בטקס בירוקרטי של אישור אחרון. זו תבנית שחזרה על עצמה כמה פעמים במהלך המו"מ: צוותים איראניים מתקרבים להבנה עם האמריקנים, המתווכים משוכנעים שהפערים נסגרים, ואז מגיע מסר חדש מלמעלה שמחזיר את הכל לאחור. אחד הגורמים תיאר זאת בציניות מרה: "לקחנו משטר והפכנו אותו לאין-משטר". המשפט הזה חשוב לא רק בגלל הציניות שבו לגבי התוכנית להפלת המשטר שהייתה הסיבה להזנקת המלחמה כולה, אלא משום שהוא מתאר בעיה אסטרטגית אמיתית. אם אין באמת מרכז קבלת החלטות נגיש, אם אין כתובת ברורה שאפשר ללחוץ עליה ואם אין שחקן חיצוני בעל מנוף אמיתי על מי שמחזיק בעט האחרון, אז גם הסכם קשה לסגור, וגם מלחמה קשה לעצור.
בשבוע שעבר, ארה"ב הייתה קרובה מאוד לחזרה לאש. האמריקנים נערכו לתקיפה רחבה, משולבת ועוצמתית, שאמורה הייתה לצאת לדרך ביום רביעי או חמישי. בישראל, לפחות, הוכרזה כוננות עליונה. התוכניות שהוצגו לטראמפ כללו קשת רחבה של מטרות: בכירים (אם יהיו כאלה זמינים לפגיעה), מערך הטילים הבליסטיים, המנהרות המסתירות אותו, תשתיות אנרגיה, מערך החשמל ונכסים נוספים שנועדו להכאיב למשטר האיראני ולצמצם את יכולותיו.
ואז טראמפ עצר. תחילה הוא אמר כי דחה התקפה שהייתה אמורה לצאת ביום שלישי, כדי לתת עוד זמן למו"מ בעקבות בקשות של מנהיגים ערבים. בישראל, לפי גורמים המעורים בפרטים, כלל לא הכירו מועד כזה. ההערכה שם הייתה שטראמפ הקדים בדיעבד את מועד התקיפה ביום אחד כדי שיוכל להציג עצמו כמי שנענה לקריאות המתונות, ונתן לדיפלומטיה עוד הזדמנות. לאחר מכן באו דחיות נוספות: מרביעי לחמישי, מחמישי לשבת, ואז לפתע, הודעה על הסכם.
אבל בין הודעה על הסכם לבין הסכם, כפי שנכתב, יש מרחק. לפעמים מרחק של משפט אחד. לפעמים של חתימה אחת. ובמקרה הזה, ייתכן שמרחק של איש אחד.
האמריקנים, לפי אחד הדיווחים מתוך המגעים, מאמינים שהמנהיג העליון מיושר עם "התבנית הרחבה" של ההסכם. אבל גם הם מודים, לפחות בשיחות סגורות, שהשאלה אם התבנית הזאת תהפוך להסכם ממשי עדיין פתוחה. אין עדיין מסמך חתום. יש ניסוחים שעדיין מתווכחים עליהם. ויש סוגיות ליבה שטרם נפתרו: מה ייעשה בחומר המועשר לרמה גבוהה, כמה זמן יימשך המו"מ בואכה החלק השני – הסכם הגרעין, האם תהיה התייחסות ממשית לטילים, מי יוודא, איך יוודא ומתי יוודא.
כאן נמצאת אחת מנקודות המפתח מבחינת ישראל. אם ההסכם שייחתם, אם ייחתם, ישאיר בידי איראן מלאי משמעותי של חומר בקיע או מועשר ברמה גבוהה, או יאפשר לה לשמר תשתיות ידע, צנטריפוגות, מתקנים ומערכי טילים בלי מנגנון פיקוח נוקשה ומיידי – הרי שנתניהו יתקשה מאוד להציג זאת כהישג. הוא הבטיח להסיר איומים קיומיים, לא לנהל אותם. הוא דיבר במשך שנים על פירוק יכולות. הוא הבטיח שינוי עמוק במאזן האסטרטגי. אם בסוף תתקבל עסקה שתהיה בעיקר הקפאה, דחייה, ניסוח עמום או מסגרת להמשך מו"מ, זאת תהיה מכה קשה לנרטיב שהציג לציבור הישראלי ולעולם. אם העסקה תותיר את שאלות החומר הבקיע, הטילים, הפיקוח והזמן לפריצה תחת ניסוחים עמומים, יהיה קשה מאוד לטעון שהושגה המטרה.
אבל גם כאן צריך להיזהר: עדיין מוקדם לסגור את הסיפור. ההסכם יכול לקרוס. מוג'תבא יכול לומר לא. טראמפ יכול להתחרט. האיראנים יכולים להחזיק מעמד רגע אחד יותר מדי בשולחן המו"מ. והניצים בוושינגטון, בישראל ובמפרץ יוכלו ללחוש באוזנו של טראמפ שהוא "יצא פראייר", שהונו אותו, שהוא קיבל הסכם חלש מדי. גם טראמפ עצמו יכול לפוצץ את העסקה.
אבל גם אז, אין ודאות שישראל תזכה במה שהיא מבקשת. קריסה של המו"מ יכולה להביא לתקיפה אמריקנית-ישראלית רחבה, או לסבב מוגבל, לדחייה נוספת, ואז מה? כנראה ניסיון חדש של טראמפ לחלץ ויתורים מהאיראנים. בשלב הזה, מי שמחפש ודאות באזור שבין וושינגטון, טהרן, ירושלים, דוחא ואיסלאמאבאד, מחפש במקום הלא נכון.
בישראל צופים בכל זה מבחוץ, וזה אולי אחד ההיבטים הדרמטיים ביותר בסיפור. נתניהו, האיש שהפך את איראן לפרויקט חייו המדיני והביטחוני, מוצא עצמו במידה רבה ממודר. הישראלים נאלצים ללקט מידע דרך מקורותיהם, דרך שיחות עם גורמים אזוריים, דרך הצצות חלקיות למה שמתרחש בין וושינגטון, טהרן והמתווכים. בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב במערכה הזאת איננה יושבת בהכרח בחדר שבו נכתבים המשפטים האחרונים של ההסכם. זה מצב כמעט בלתי נתפס: ישראל דחפה במשך שנים לעימות עם איראן, פעלה צבאית ומודיעינית, שילמה מחירים אסטרטגיים, בנתה קואליציות, התריעה מפני פרויקט הגרעין והטילים, ועכשיו, ברגע שבו ייתכן שנקבע הסדר חדש – היא לא מכתיבה, אפילו לא שותפה בקביעה (ולעיתים גם לא לגמרי מעודכנת במה שנקבע) של תנאיו.
נתניהו מנסה, כמובן, להשפיע. הוא דוחף את טראמפ למהלך רחב יותר. גורמים בכירים בצה"ל אמרו לעמיתיהם בסנטקום שאם טראמפ לא מתכוון לצאת לתקיפה רחבה ומשמעותית, עדיף שלא לעשות דבר ולשמר את הסטטוס-קוו, כדי להשאיר לישראל אפשרות לסבב נוסף בעתיד. מבחינתם, תקיפה חלקית, מוגבלת, לא משכנעת, עלולה להיות גרועה יותר מאי-תקיפה: היא תשרוף את אלמנט ההרתעה בלי לשנות את המציאות.
אבל טראמפ רוצה הסכם. לפחות בשלב הזה, נראה שהוא רוצה אותו מאוד, אף שהוא חש שהאיראנים דוחקים אותו לפינה. זה בדיוק האזור המסוכן ביותר במדיניות חוץ: נשיא שרוצה להימנע ממלחמה, אך גם לא רוצה להיראות חלש. משטר איראני שמבין את הלחץ האמריקני, אך עלול לטעות בהערכת הסבלנות של טראמפ. וראש ממשלה ישראלי שמנסה לדחוף למהלך צבאי, אך תלוי בהחלטה של אדם אחר.
ולכן, נכון לעכשיו, המשפט המדויק ביותר הוא גם הפשוט ביותר: אין עדיין הסכם. יש תהליך. יש טיוטה. יש לחץ. יש כוננות. יש חומר בקיע שצריך להוציא, לדלל, לאטום או לפקח עליו. יש טילים שישראל דורשת שלא יישארו מחוץ לתמונה. יש נשיא אמריקני שרוצה לגזור קופון של שלום. יש ראש ממשלה ישראלי שעלול לגלות שהמלחמה שבה השקיע את כל ההון הפוליטי שלו מסתיימת בנוסחה שהוא לא כתב. ויש את מוג'תבא, האיש שעדיין לא אמר את המילה האחרונה.
וזה בדיוק העניין: עד שהוא לא אומר אותה, ועד שטראמפ לא חותם עליה, ועד שהנייר לא הופך למציאות, זה לא נגמר. לא בהסכם. ולא במלחמה.
