שוו בנפשכם: נשיא החזקה במדינות תבל, האיש שנשבע להחזיר את אמריקה לגדולתה, יושב וכוסס ציפורניים בהמתנה לתשובתו של אחד, היתום של עלי חמינאי. אפילו את שמו הפרטי הוא לא מצליח לזכור: מוג'תבא? מוצ'תבא? מוג'בתא? תגידו, הוא אמיתי? אתם בטוחים שלא הרגנו אותו?
אף על פי כן הוא יושב ומחכה לבשורה מטהרן. כמוהו כאיש ההוא שהבטיח לקפוץ מגג הקרקס וכשעלה למעלה לא זז. "קפוץ כבר", צעק מי שהימר עליו. "על לקפוץ אין מה לדבר", השיב האיש, "אבל איך יורדים מפה?"
עצם ההמתנה למוצא פיו של המנהיג העליון הוא הישג גדול לאיראן. כשארצות הברית וישראל פתחו במבצע "זעם אפי" (שאגת הארי בגרסה העברית) מנהיגיהן לא העלו על דעתם שלאחר כמעט שלושה חודשים איראן תהיה במצב טוב יותר משהייתה בתחילת המבצע. אם ההסכם שמדובר בו כרגע יתממש הנזק יהיה חמור עוד יותר: המיליארדים שיזרמו לכיסו של המשטר יגיעו רחוק. כגודל הזעם, כגודל השאגה, גודל התבוסה.
לפני חודש בדיוק, בכתבה משותפת למוסף לשבת של "ידיעות אחרונות", רונן ברגמן ואני תיארנו כרוניקה של כישלון ידוע מראש. ב-11 בפברואר נפגש נתניהו עם טראמפ ועוזריו בחדר המצב בבית הלבן. נתניהו פרס את תוכנית המלחמה שלו: לב התוכנית, המנוע שלה, היה הפיכת המשטר. הוא ביקש רשות מטראמפ להעלות על המסך בחדר את ראש המוסד דדי ברנע, בווידיאו מישראל.
1 צפייה בגלריה
טראמפ, נתניהו ומצר הורמוז
(צילום: מרים אלסטר, Evan Vucci/AP, shutterstock, REUTERS/Stringer/File Photo)
ברנע דיווח על הכנות של שנים, בהשקעה אדירה, למהלך הגדול: מיליצייה כורדית תפלוש מעיראק, כוחות של מיעוטים אחרים יפלשו במקביל, ומתנגדי המשטר שהוזנו בתעמולה שמאחוריה ישראל יצטרפו מבפנים. חיל האוויר יגן מלמעלה על המצעד לטהרן. המשטר יקרוס: לישראל יש כבר מועמד לשלטון, אחד משלהם שבחשאי עבר צד. תחת שלטונו איראן תוותר על התוכנית הגרעינית שלה, על הפרוקסים, על הטרור. הניצחון יהיה שלם.
טראמפ שתק. האווירה הייתה ידידותית, מזמינה. נתניהו המריא לארץ בתחושה שמשימת חייו התגשמה. למחרת, בדיון באותו חדר בבית הלבן, עם הצמרת המדינית והביטחונית האמריקאית ובלי ישראלים, התוכנית אושרה בלי הלב שלה, בלי המנוע. "פארסה", קרא ראש ה-CIA לתוכנית להפלת המשטר. "בולשיט", קרא לה שר החוץ רוביו. טראמפ שתק, הניח לדברים לשקוע, לא אימץ ולא גער.
טראמפ חשב על ונצואלה: החלפת שליט בשליט, במבצע חשאי, מהיר, מתואם מראש, כמעט ללא נפגעים. נתניהו חשב על סוריה: מצעד חמוש, מאובטח, שתוך ימים מעוזי המשטר קורסים מול עוצמתו; סגן הנשיא ואנס חשב על מפרץ החזירים – מבצע שבמהלכו נשלחו אלפי גולים קובניים בסירות לקובה, בניסיון כושל, פתטי, להפיל את המשטר של קסטרו.
מדוע אני חוזר לדיונים של 11 ו-12 בפברואר? משום שהם חייבו דיון שלישי, בין טראמפ לנתניהו, על השאלה מה סיכוי ההצלחה של המתקפה, מה ההיגיון שמוביל אותה אם התוכנית להפלת המשטר מתבטלת. כל צד הבין מה שרצה להבין – כאשר התחילה המתקפה, ב-28 בפברואר, נתניהו פעל כאילו התוכנית אושרה בשלמותה: הוא הנחה את חיל האוויר להפנות מטוסים ותחמושת להפצצה של מחסומי הבסיג' בדרך לאזור הכורדי, במטרה לפלס מסדרון נקי לפולשים; בעיראק המיליציה הכורדית נערכה לפלישה – הכל כמתוכנן. כשהגיע זמנה לצאת טראמפ הטיל וטו, והקלפים נטרפו.
ממה שלמדתי על התוכנית אני מעריך שהיא הייתה טעות יומרנית, חלומות באספמיה. יתכן שאני טועה – ספק אם אי-פעם נדע. אבל קיומה של התוכנית לימד לפחות על תכנון, על חשיבה קדימה
ממה שלמדתי על התוכנית אני מעריך שהיא הייתה טעות יומרנית, חלומות באספמיה. יתכן שאני טועה – ספק אם אי-פעם נדע. אבל קיומה של התוכנית לימד לפחות על תכנון, על חשיבה קדימה. באין תוכנית חלופית אנחנו שוקעים לתוך מלחמת נצח בשלוש, אולי בארבע חזיתות, מחזיקים בשטחים לא לנו, בחיילים שאין לנו, במלחמה מדממת, מול אויבים שאנחנו לא יודעים להרתיע ובלי לתת ביטחון אמיתי לאזרחים שלנו. ישראל נתונה למרותו המוחלטת של נשיא אמריקאי קפריזי, חלול, נואש. טראמפ מבין מי עובד אצלו. "ביבי בחור טוב", הבטיח לאחרונה. "הוא יעשה מה שאני אומר לו".
כשמשה דיין היה שומע מחמאה מהסוג הזה הוא היה מעיר: "בחור טוב במובן הרע של המילה". ישראל חייבת להיחלץ מהמלכוד האיראני. נתניהו הוא האיש האחרון שיוכל לחלץ אותה.
