השעון דופק לפעולות נרחבות יותר בלבנון. הלחץ הפוליטי עשה את שלו, והעובדה שאין עדיין הסכם עם איראן מאפשרת לישראל גמישות רבה יותר. יישובי גבול הצפון חווים סיוט יום אחרי יום, חיילים נפגעים כמעט כל יום, ובביירות יש - או לפחות הייתה עד השבוע - תחושת חסינות. העובדה שאיראן מעזה להמשיך ולהתנות כל הסכם בהפסקת פעולות ישראל בלבנון ממחישה שהאייתוללות לא ויתרו על תפיסתם את לבנון כשטח השפעה. הם לא קיבלו את המזכר על מות ציר ההתנגדות.
כמה שונה המצב הנוכחי ממה שהיה לפני כשנה, אחרי שאיראן ספגה מכה חריפה במלחמת 12 הימים, חיזבאללה נראה מרוסק ואובד עצות. האם מה שמתרחש בלבנון הוא תוצר של שינוי טקטי או צבאי לטובתם? לא. הוא תוצר של טעויות ישראליות. החמורות בהן באחריות הדרג המדיני, שקיבל עיניים גדולות ופיזר סיפורי מעשיות על פירוק חיזבאללה מנשקו בפעולות צה"ל, עניין שקרי מההתחלה. אך היו גם טעויות קשות של צה"ל, שנכנס למערכה הלבנונית ללא הכנה ומחשבה מספקת. התיאוריה שתפיסת שטח בלבנון או פעולות בכל רחבי המדינה יובילו ללחץ פנימי נגד חיזבאללה שיתפרק מנשקו - פשטה רגל מזמן. התפיסה שרצועת הביטחון החדשה מספקת ביטחון לתושבי הצפון פשטה רגל לאחרונה; קרה מה שידעו שיקרה. הבעיה היא שיגורים ורחפנים, יותר מהסיכוי לפלישה בסגנון ה-7 באוקטובר.
השיח שיצרה הממשלה הזו לא רציני במובהק, והיא הדביקה בכך את מערכת הביטחון.
ישראל צריכה לעשות בדיוק מה שארה"ב מאפשרת לה. במצב הבינלאומי הנוכחי, שישראל בעצמה יצרה, זה פופוליזם זול לטעון שהיא חייבת לפעול "רק לפי שיקולי הביטחון" כאשר יש בדיוק מעצמה אחת, עם הנהגה מאוד מסוימת, שתומכת בה ומספקת לה נשק וגיבוי. אז מי שקורא לעשות כל מה שדרוש, גם במחיר עימות עם אמריקה, לא מבין שאלטרנטיבה כזו אינה קיימת. לא לביבי, ולא לאף אחד אחר. המנטרה שישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה נזנחה בשנתיים האחרונות, באדיבות נתניהו. זה המחיר.
ישראל צריכה לעשות בדיוק מה שארה"ב מאפשרת לה. במצב הבינלאומי הנוכחי, שישראל בעצמה יצרה, זה פופוליזם זול לטעון שהיא חייבת לפעול "רק לפי שיקולי הביטחון" כאשר יש מעצמה אחת שתומכת בה
השאלה היא איך הגענו למצב הזה. שצה"ל עומד או עמד וידיו קשורות. כרגע נראה שהממשל האמריקאי יאפשר לישראל פעולה נרחבת יותר בלבנון, אבל זה קשור יותר למשבר בשיחות עם איראן מאשר לכך שרחפני נפץ שוגרו אמש לתחנה לפיזור תלמידים בשומרה.
המציאות היא שהממשלה הנוכחית הפכה את ישראל לחלשה ומצורעת, והשתמשה בכוח ובהקרבה של צה"ל בצורה כה בזבזנית, שכאשר אנחנו ניצבים מול איום חריף - יכולתה של מערכת הביטחון לפעול מוגבלת. זה לא נובע מריסון עצמי או מחששנות. זו תמיד הבעיה בשלהוב העצמי הזה - ההנחה שרק עוד כוח יעבוד. הבעיה היא לא חוסר בכוח אלא עודף בסכלות, בשימוש קהה בכוח צבאי, באלמנט ביטחוני מפורסם היסטורית שקרוי "Overstretch" - הימתחות יתר - מדינית וצבאית. בלי תוכנית אסטרטגית ריאלית בלבנון, חיזבאללה יקח הישג טקטי ויהופך אותו למנוף אסטרטגי.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיהתשובה איננה עימות עם ארה"ב וגם לא בלופים לציבור. חיזבאללה יפורק מנשקו רק אם החברה הלבנונית תקום עליו, עניין שנראה כעת לא סביר, או אם צה"ל יכבוש את כל לבנון, עניין שהוא בלתי אפשרי. לכן, השאלה צריכה להיות כיצד יוצרים נסיבות בהן חיזבאללה עודנו מוכה, חבול ולא משתקם, מחזירים ביטחון לתושבי הצפון, ויוזמים תוכנית אסטרטגית להחלשת ארגון הטרור בלבנון לאורך שנים קדימה.
זה לא נשמע מלהיב כמו סיסמאות, אבל סיסמאות ריקות הן בדיוק מה שסלל את דרכנו למצב הנוכחי.
