האשמות בפשעי מלחמה הן מן הטענות החמורות ביותר שניתן להעלות בזמן סכסוך מזוין. לעיתים הן חושפות זוועות אמיתיות ולעיתים הן מתבררות כעלילות כזב. משום כך, כל טענה לפשע מלחמה – בוודאי במהלך סכסוך מתמשך וטעון – מחייבת בדיקה קפדנית, הצלבת מקורות והישענות על ראיות עצמאיות. זה נכון לגבי אויבינו, וזה נכון גם לגבינו.
העיקרון הזה אינו תמיד פופולרי. במשך שנים הצבעתי, יחד עם עמיתים, על כשלים עובדתיים ומתודולוגיים בטענות שונות שהועלו נגד ישראל, לרבות האשמות כוזבות ב"ג'נוסייד". בין היתר, נאלצתי למתוח ביקורת גם על טורו של ניקולס קריסטוף ב"הניו יורק טיימס", שהציג את ישראל כמי שמבצעת אונס "יומיומי" ו"שיטתי" באסירים פלסטינים, בטענה שהסטנדרטים העיתונאיים שלו ירודים. בתגובה הואשמתי על ידי אקטיביסטים ב"הכחשה". אולם השאלה המעניינת איננה מי צודק בוויכוח הפוליטי, אלא כיצד בכלל בודקים טענות מסוג זה. המחלוקת סביב טורו של קריסטוף היא הזדמנות טובה לבחון איך ראוי לחקור פשעי מלחמה, ואיך לא כדאי לעשות זאת.
בסכסוך הישראלי-פלסטיני, סוגיית פשעי המלחמה ניצבת זה שנים בלב המאבק הפוליטי והתקשורתי. ישראל ביצעה בעבר פשעי מלחמה אמיתיים, כגון טבח כפר קאסם. במקביל, הופצו גם האשמות שהתבררו ככוזבות, מה"טבח" שלא היה בג'נין בשנת 2002 ועד הטענה כי ישראל הפציצה במכוון את בית החולים אל-אהלי והרגה מאות בני אדם, כאשר בפועל מדובר היה ברקטה כושלת של הג'יהאד האיסלאמי. מכאן נובע כלל פשוט: האשמות בפשעי מלחמה אינן מוכרעות לפי עוצמת הרגש שהן מעוררות או לפי זהות המאשים והנאשם, אלא באמצעות הצלבה שיטתית של מקורות וראיות בלתי תלויות.
מטבח ננג'ינג ל-7 באוקטובר
על השואה ועל הטבח שהיפנים ביצעו ב-1937 בבירה הסינית דאז ננג'ינג איננו יודעים רק מעדויות קורבנות, אלא גם ממסמכים, ראיות פורנזיות, תיעוד של מבצעי הפשעים עצמם ועדויות בלתי תלויות. כך גם לגבי פשעי 7 באוקטובר: "פרויקט דינה" ודוח הנציבות האזרחית הצליבו עדויות של קורבנות רבים על אותם אירועים, וכן דוחות פתולוגיים, ומעל הכל, השתמשו בצילומי גו-פרו של חמאס עצמו. עדויות אלו נתמכות גם בידי מסמכי חמאס מקוריים שנתפסו, כולל הקלטות של מפקדים והוראות של יחיא סינוואר. מפאת זהירות מתודולוגית, הנציבות האזרחית מיאנה להשתמש בחקירות של המחבלים, למרות שגם שם ישנן עדויות שניתן להצליבן עם אלו של הקורבנות.
האשמות בפשעי מלחמה אינן מוכרעות לפי עוצמת הרגש שהן מעוררות או לפי זהות המאשים והנאשם, אלא באמצעות הצלבה שיטתית של מקורות וראיות בלתי תלויות
בהקשר של אונס ותקיפה מינית של ישראלים כלפי פלסטינים, שגם חוקרים ביקורתיים הודו שהם נדירים מבחינה היסטורית בתולדות צה"ל, יש לגלות משנה זהירות. אין פירוש הדבר שכל ההאשמות בהכרח שקריות, ובוודאי שאין לשלול התעללויות בבתי הסוהר הישראליים תחת איתמר בן גביר. אך דווקא משום חומרת ההאשמות, המתבטאות בראש ובראשונה בטור של קריסטוף, יש לבדוק האם הן עומדות באותם סטנדרטים של הצלבה ובדיקה. לדעתי התשובה שלילית.
ראשית, קריסטוף משתמש ב-14 עדויות אנונימיות בלבד כדי להניח שאונס הוא פשע מערכתי ויומיומי, וזאת במערכת שיש בה אלפים רבים של סוהרים ואסירים. השאלה האם מדובר בהתעללות ספורדית, שיש בכל מערכת כליאה מערבית, או במדיניות מערכתית – היא שאלה קריטית שהראיות של קריסטוף לא מצליחות לענות עליה.
שנית, קריסטוף מסתמך על סאמי אל-סאעי, תועמלן חמאס מורשע שהילל את טבח 7 באוקטובר, קרי אדם שיש לו אינטרס מובנה להעליל על ישראל. אין פירוש הדבר שעדותו של אל-סאעי שקרית בהכרח, אולם ראוי לתת גילוי נאות לקורא על חוסר אמינותו, כמו גם על העובדה ששינה את גרסתו מספר פעמים. בדיקה של השופט האמריקאי הפדרלי רוי אלטמן הראתה כי אל-סאעי התלונן בזמן אמת על עוולות אחרות, אך לא על אונס. קריסטוף טען מנגד כי העדים פחדו להתלונן, אולם הנתונים מקשים לקבל את הטענה שאסירים נמנעו באופן גורף מהגשת תלונות. לפי הבדיקה של אלטמן, מאז 2023 התלוננו 182 אסירים מעזה לבתי המשפט, אולם רק ארבע תלונות נוגעות לתקיפה מינית, קרי – 2.2% בלבד. להשוואה, ב-2020 הוגשו בארה"ב כ-16 אלף תלונות על תקיפה מינית של אסירים בידי סוהרים, ורק מעט מזער מהן התבררו כמוצדקות.
שלישית, העדויות שקריסטוף מביא מעורפלות ונטולות פרטים מזהים, עד כדי כך שאי-אפשר לבדוק אותן באופן עצמאי. הוא לא מצליב את דברי העדים הפלסטינים עם עדויות ישראלים ששירתו בבתי הכלא באותו הזמן ועם דוחות רפואיים, דבר שהיה מאפשר לו לדרוש פלט של מצלמות אבטחה מהתקופה הרלוונטית. הוא כן מסתמך על דוחות של ארגונים, לרבות "ועדת חקירה בלתי תלויה" של האו"ם וארגון חזית מזוהה חמאס שראשו הילל את טבח 7 באוקטובר, אבל גם במקרה זה מדובר על עדויות שמיעה מפוקפקות שלא ניתן לבדוק באופן עצמאי.
תווית של "מכחישן"
לתומכיו של קריסטוף מקרב הארגונים האנטי-ישראליים היה קשה לענות באופן ענייני על הביקורת. במקום לדון באיכות הראיות, היה להם קל יותר להדביק למבקרים כמוני תוויות כגון "מכחישן". זהו כינוי גנאי לכל מי שמסרב לקבל גרסה שבעיני המאשים נראית נכונה, צודקת או מוסרית (במקרה הזה, הגרסה הפרו-פלסטינית), ללא צורך בהוכחות של ממש. יש המעדיפים להניח מראש את נכונות העדויות ולפרש כל קושי לאור הנחה זו, כפי שמוכיח הניסיון של קריסטוף והאפולוגטים שלו (ישראלים ובינלאומיים) להצדיק את הטענה המופרכת מדעית על אונס אסירים באמצעות כלבים.
הסכנה בגישה זו איננה תיאורטית בלבד. במחקר שלנו על האשמות הג'נוסייד בעזה הראינו כיצד גישה דומה הובילה את האו"ם וארגוני זכויות אדם "לבלוע" סיפורים של משטר סדאם חוסיין על מוות של מאות אלפי ילדים ברעב בזמן הסנקציות בשנות ה-90 – סיפורים שלא היו ולא נבראו. הנזק בגישה כזאת גלוי לעין כל: פגיעות מוחלטת לקמפייני תעמולה מאורגנים של דיקטטורות וארגוני טרור בזמן סכסוך.
פרופ' דני אורבךחוקרים ביקורתיים אמורים לקבל את מה שנכון, ולדחות את מה שלא נכון, ולהשתמש לשם כך בכלים מדעיים של ביקורת והערכת ראיות.
ויכוח על קיומם או אי-קיומם של פשעי מלחמה אינו מוכרע באמצעות נאמנות פוליטית, אהדה לקורבן או סלידה מן הנאשם. הוא מוכרע באמצעות ראיות. מי שמוותר על הצלבת מקורות וביקורת עדויות בשם ודאות מוסרית, אינו משרת את האמת אלא מסכן אותה. זה נכון כאשר בוחנים את אויבינו, וזה נכון גם כאשר בוחנים אותנו.
פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. ממחברי המחקר Debunking the Genocide Allegations: A Reassessment of the Israel-Hamas War
פורסם לראשונה: 00:00, 29.05.26
