החלטת האו”ם לצרף גופים ישראליים לרשימת המדינות וארגוני הטרור החשודים בביצוע “אלימות מינית באזורי סכסוך”, לצד חמאס ודאעש, עוררה זעזוע בישראל, ובצדק. בישראל מיהרו לגנות את ההחלטה ולדחות את ההאשמות על הסף. גם הפעם, כמו במקרים קודמים, התגובה התמקדה בפגמים, בהטיות ובמניעים הפסולים שעמדו מאחורי ההחלטה.
ואכן, לא מעט מהתחקירים והדוחות שפורסמו לאורך המלחמה, בהם טורו של ניקולס קריסטוף ב"ניו יורק טיימס" על פגיעות מיניות והתעללות בעצורים פלסטינים, ודוחות ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו״ם (COI), שקבעו שישראל מבצעת אלימות מינית שיטתית ואף רצח עם, סבלו מכשלים מתודולוגיים, מסטנדרטים ראייתיים בעייתיים ומחד-צדדיות.
ועדיין, השאלה היא כיצד ישראל מאפשרת לטענות קיצוניות ולעיתים מופרכות לצבור אמינות בזירה הבינ”ל ומדוע היא מתקשה כל כך לבלום אותן.
חלק משמעותי מהטיעון המשפטי נגד ישראל נשען על הטענה שישראל אינה מפגינה מחויבות עקבית וברורה לחקירה ואכיפה מול חשדות לעבירות שביצעו לכאורה חיילים ואנשי כוחות הבטחון. וכשמדינה לא חוקרת בעצמה, נוצרת התחושה שמדובר בטיוח והסתרה, ואחרים חוקרים במקומה.
וכך בדיוק ישראל נהגה. היא הותירה ישראל את הזירה לעיתונאים, לארגונים בינלאומיים ולבתי הדין, לקבוע עבורה את העובדות ולעיתים גם את המסקנות המשפטיות. בוואקום הזה, גם האשמות מופרכות מתחילות להיתפס כאמינות, וקל הרבה יותר להצדיק דוחות קיצוניים ואפילו צווי מעצר נגד בכירים ישראלים.
ישראל הייתה יכולה לצמצם משמעותית את הקרקע שעליה צומחות טענות שקריות אילו הייתה פועלת מהר יותר, באופן ברור ונחוש יותר, מול החשדות שעלו במהלך המלחמ
ישראל הייתה יכולה לצמצם משמעותית את הקרקע שעליה צומחות טענות שקריות אילו הייתה פועלת מהר יותר, באופן ברור ונחוש יותר, מול החשדות שעלו במהלך המלחמה. חקירת חשדות נגד חיילי צה”ל אינה יוצרת הקבלה מוסרית בין ישראל לבין חמאס. אין ולא יכולה להיות סימטריה בין ארגון טרור רצחני לבין צבא של מדינה דמוקרטית, והיכולת להציב גבולות לכוח ולאכוף את הדין, היא בדיוק מה שמבחין ביניהם. חמאס אינו חוקר את פשעיו משום שפשעיו הם חלק משיטת הלחימה שלו. ישראל נבחנת דווקא ביכולת שלה לעשות את ההפך.
חלק ממנגנון ההגנה של מדינה דמוקרטית ואינטרס ישראלי מובהק
חקירה ואכיפה הן חלק ממנגנון ההגנה של מדינה דמוקרטית ואינטרס ישראלי מובהק. הן מחזקות את היכולת של ישראל להדוף טענות והליכים משפטיים, ומצמצמות את ההצדקה להתערבות חיצונית. מבחינה ערכית, הן מבטאות את ההבנה שגם בזמן מלחמה יש גבולות שאסור לחצות. ומבחינת צה״ל עצמו, הן תנאי הכרחי לשמירה על צבא מקצועי, וליכולתו להפעיל כוח בלי לאבד עליו שליטה.
חשדות אמינים שישראל מודעת להם, מחייבים אותה לקיים חקירה מקצועית ובלתי תלויה ולהעמיד לדין את האחראים. זו חובה בסיסית של מדינת חוק גם בזמן מלחמה. שלטון החוק וטוהר הנשק נבחנים דווקא ברגעים שבהם הכי קל לוותר עליהם בשם הזעם, הפחד והנקמה.
אבל בישראל של היום, עצם הדרישה לחקור חשדות מוצגת כ”עלילת דם” ונתפסת כבגידה בצה”ל ובמדינה. וכשגורמי חקירה ואכיפה מותקפים יותר מהחשדות עצמם, המסר שעובר הוא שהבעיה אינה המעשים, אלא עצם הניסיון לחקור אותם.
תמי קנרהגישה הזאת פוגעת באמון הציבור בכך שצה”ל מפעיל את כוחו תחת חוק וגבולות ברורים, מחלישה את הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, ומזמינה בדיוק את אותם דוחות והליכים משפטיים שכולם אחר כך מזדעקים נגדם.
מעל לכל, היא מפקירה את שמם של כל החיילים שפועלים כדין. מי שמנסה למנוע חקירות אינו מגן על חיילי צה״ל, אלא מטיל את הכתם על צה”ל כולו.
ד"ר תמי קנר היא ראש תחום משפט וביטחון לאומי ב-INSS
