המצב בצפון בלתי נסבל. הוא בלתי נסבל משום שמיליון אזרחים ישראלים חיים תחת איום מוחשי לחייהם, לפרנסתם, לרווחתם; הוא בלתי נסבל משום שהמדינה הכניסה אותם למצב הזה במהלך צבאי יזום בלי להבטיח מראש את ביטחונם; הוא בלתי נסבל משום שמה שעושה צה"ל בדרום לבנון בימים אלה לא מוריד בסנטימטר את מפלס הסכנה ואת מפלס החרדה בצפון; הוא בלתי נסבל משום שבמקום להתמודד עם המחיר של מהלך צבאי שהשתבש אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים.
חצינו את הליטני, מבשרות הכותרות. כבשנו את הבופור. יופי לנו. ב-1982 חצינו את הליטני וכבשנו את הבופור. כיבוש הבופור נכנס לתודעה הישראלית כטרגדיה, בגלל נפילתו של רב-סרן גוני הרניק, מפקד סיירת גולני, והתנחל בתודעה כפארסה, לאחר ביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין. "היו להם מכונות ירייה?" שאל בגין בידענות. מכונות ירייה? החיילים מסביב התאפקו לא לצחוק והצלם צילם.
נתניהו וכ"ץ יבקרו גם הם בבופור ויצטלמו שם, מוגנים סביב סביב ברשתות נגד רחפנים. "אנחנו נרחיב ונעמיק אל תוך לבנון", יבטיח נתניהו. גם בזה היינו.
אחד הקטעים השנונים בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" מפגיש את ויקטור חסון, הלא הוא שייקה לוי, עם המח"ט. "אם המצרים באים, מה אתה עושה?" שואל המח"ט. "מה שעשינו ב-56'", משיב חסון. "מה עשיתם ב-56?'", שואל המח"ט. "מה שעשינו ב-48'", משיב חסון. "מה עשיתם ב-48'?" שואל המח"ט. "30 שנה, לך תזכור", סוגר חסון את התחקיר.
בלבנון אנחנו עושים עכשיו מה שעשינו ב-82'. מה שלא הולך בכוח יילך ביותר כוח: זאת תורת הלחימה. לפעמים זה עובד; לפעמים זה לא עובד; לפעמים אנחנו זקוקים ל-18 שנים מדממות, חסרות תוחלת, כדי להבין שזה לא עובד.
המתקפה של צה"ל בלבנון נהנית מכמעט קונצנזוס: לא רק הממשלה וצמרת הצבא שלמים איתה אלא גם בנט ואיזנקוט, שני המועמדים לראשות הממשלה בגוש האופוזיציה. בפוסטים שהם מוציאים כל יום הם תוקפים את הממשלה על שאינה עושה יותר. הממשלה מאופקת מדי בעיניהם, מתחשבת מדי בתכתיבים אמריקאיים. צריך לתת לצה"ל יד חופשית, הם אומרים. להתקדם צפונה; להתקדם אפילו לתוך ביירות.
הם לא לבד: ערוץ 12, מדורת השבט שלנו, דורש לראות את ביירות בוערת. יום שבו עשן מתאבך בקריית-שמונה ולא מתאבך בביירות הוא עלבון לכבוד הלאומי, יום של תבוסה.
אני לא בטוח שהלהט הפטריוטי הזה נובע רק מניתוח מעמיק של אופציות אסטרטגיות. אין להוציא מכלל אפשרות שבנט ואיזנקוט דוחפים להרחבת המלחמה משום שהם חושבים שזה מה שציבור מסוים של בוחרים רוצה לשמוע. אין להוציא מכלל אפשרות, שהם מבוהלים: אם ישמיעו מילה אחת של ביקורת על המתקפה בלבנון יוקיעו אותם כבוגדים, כפחדנים, או, גרוע מזה, כשמאלנים. מסר דומה עולה משידורי הטלוויזיה. יש לנו מדורת שבט אחת וכולם רוצים להתחמם לאורה.
הבופור כמשל: המצודה הצלבנית שממו-קמת על רכס עלי טאהר איננה מצדה; היא גם לא איוו ג'ימה. לרכס כולו יש משמעות צבאית מסוימת, משום שהוא משקיף על יישובי אצבע הגליל. זה היה נכון ב-1982. זה פחות נכון ב-2026. הכטב"מים והרחפנים למיניהם יכולים להגיע ליעדיהם בלי שינווט אותם צופה מראש הר. נותר השם, הסמל. הוא שייך לעולם השיווק, לא לעולם הלחימה.
קשה לראות איך ההשתלטות על שטחים נוספים בלבנון מקדמת את פתרון בעיית הרחפנים והכטב"מים; אפשר לראות איך היא שוקעת לשהות ממושכת, רבת נפגעים
התוכנית המקורית למתקפה בלבנון לא כללה את הבופור ולא כללה את הליטני. הצבא נגרר לשם בגלל הקושי להתמודד עם סוגיית הרחפנים והלחץ הציבורי. קשה לראות איך ההשתלטות על שטחים נוספים בלבנון מקדמת את פתרון בעיית הרחפנים והכטב"מים; אפשר לראות איך היא שוקעת לשהות ממושכת, רבת נפגעים. בנט, שרואה בשטחים שנכבשו בלבנון פיקדון זמני, מבורך, לצורך משא-ומתן, שוכח כמה קשה לראשי ממשלות ישראל לוותר על שטחים.
בזמנים אחרים הצבא היה אולי מציב את הרחבת הלחימה מול הנטל הבלתי-סביר על גבם של המשרתים במילואים, מול השחיקה ביכולות של הצבא הלוחם, אבל היום כל התבטאות כזו תעמיד את הרמטכ"ל מול כיתת היורים ברשת. מלחמות הן עניין רציני: אסור לתת אותן בידי מכונת הרעל.
