ספרו החדש של אבישי בן-חיים, "מניפסט המסורתיות", וחזרתו לשיח התקשורתי לאחר היעדרות ממושכת, מהווים בשורה חיובית משום שהוא אדם מעניין ומשכיל, וכוונותיו, אותן הוא מתאר כקריאה "לפיוס מתוק" בין המחנות בישראל, אכן טובות.
אלא שהקלישאה "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות" מעולם לא הייתה אמיתית יותר כמו בנוגע לתזה שלו, שממשיכה לחצוץ בין ישראל הראשונה, האשכנזית והחילונית לכאורה, לבין השנייה, שמתאפיינת לטעמו במזרחים בעלי זיקה לדת, ומובילה אותו למסקנה פוליטית: על ישראל השנייה לתמוך בביבי כמייצג והמנהיג שלה.
השאלה הראשונה היא מדוע בכלל לחלק את ישראל לשני מחנות? ואם כבר, זו חלוקה פשטנית וגסה, לאשכנזים ומזרחים, בעוד שבפועל, מבחינה סוציולוגית, התמונה מורכבת בהרבה. גם מבחינה היסטורית לא נכון לכרוך את כל המזרחים, לגווניהם, יחד, כפי שגם לא את כל האשכנזים. מה עוד שבימינו המעמד הבינוני, למשל, שמהווה את לב האוכלוסייה, כולל לא פחות מזרחים מאשכנזים, ואינו מתאפיין בתמיכה בביבי. למעשה, בן-חיים כופה על המזרחים זיהוי שרבים אינם קשורים או חפצים בו. יתרה מכך: הוא מחבר את המזרחים למסורת ואת האשכנזים לחילון ולקדמה, בעוד שגם כאן התמונה ההיסטורית שונה: רבים מהמזרחים, בעיקר אלו שעלו מהערים הגדולות במזרח התיכון, בגדד וקהיר למשל, הגיעו מערים מודרניות, שכבר אז מיזגו בין מערב למזרח, כך שמלכתחילה הם עלו "משוכנזים" אם המושג מכוון להתמערבות או לחילון.
בעיה נוספת טמונה בקריאתו למזרחים לתמוך בנתניהו כממשיכו של מנחם בגין, שלטענת בן-חיים נשבר בערוב ימיו עקב התקפות השמאל, ולכן יש לגונן על ביבי מפני גורל דומה. ושוב ההיסטוריה מעידה אחרת. האמת היא שדווקא ביקורות מתוך מחנהו פגעו בו יותר. בגין פרש מסיבות מגוונות, בהן בריאותיות, אבל בעיקר משום שכאדם הגון שהתחנך על ההדר הבית"רי הוא בחר ליטול אחריות על כך שהדרך שהוביל במלחמת לבנון הסתבכה, בניגוד לשאיפותיו. לכן התנתק מהפוליטיקה והסתגר בביתו. כשבן-חיים מאשים את השמאל בהסתגרותו הוא גם מוסיף לסכסך בין המחנות, וגם חוטא לדמותו ההיסטורית של בגין.
אבי שילוןומן הסתם, גם הזיהוי בין בגין לנתניהו שגוי. בגין פעל בכנות להעלאת הסטטוס של המזרחים בחברה, ופתח את שורות הליכוד לחבורת המנהיגים הצעירים המוכשרים דאז, בהם מאיר שטרית, דוד לוי ועוד. נתניהו פתח את שורות המפלגה למזרחים בעלי נטייה פלגנית כמו דוד אמסלם, שדאגתם למזרחים ניכרת בעיקר בהשמצת אשכנזים.
דוגמה הפוכה לבן-חיים אפשר ליטול מהמוזיקאי דודו טסה, שהוציא לאחרונה אלבום מרהיב, שלווה בסרט מרתק ובהופעה בשכונת ילדותו, שכונת התקווה. טסה, נכדו של דאוד אל-כוותי, שהיה מגדולי המוזיקאים היהודים בעיראק, מצליח להקפיד גם על זיקה לתרבות הערבית המשפחתית ובד בבד להעשיר אותה במלודיות מודרניות, שיונקות מתרבויות נוספות. בכך הוא מציע יצירה ישראלית מקורית שיש בה מן המסורתיות והנאמנות לשורשים, אך היא גם מבקשת לשאת את המבט קדימה, להשפעות מגוונות, שמזמינות את כולם ליהנות משיריו. התזה של בן-חיים סתם צורמת: היא מציעה פיצול שמנומק בעבר מדומיין ומשרת רק פוליטיקאים מאוד מסוימים.
